עצרת

יהודה משי זהב-יו"ר זק"א

שבוע טוב ומבורך עם ישראל.

הכי קל זה להיוולד בתוך מדינה ולבקר: זה לא בסדר וזה לא בסדר, זה לא טוב וזה לא טוב. שוכחים שרק לפני 70 שנה אנשים חלמו על דבר כזה, חלמו שתהיה לנו מדינה משלנו. איש לא רצה אותנו.

חסרה לנו המידה של הכרת הטוב, הכרת התודה. אנחנו לא יודעים להעריך את מה שיש לנו ביד. תמיד אנחנו עורגים לעבר כאילו שבעבר היה יותר טוב. כולנו יודעים שבית שני נחרב על שנאת חינם. אבל גם אז בטח היו מפלגות פוליטיות: ליכוד, המחנה הציוני, אגודת ישראל, דגל התורה, בנט, שקד, לפיד ועוד - שרבו על ערכים שבעיניהן היו הכי חשובים. ומה קרה? הכל התפרק מבפנים.

כיום, זאת ריבונותנו השלישית. שבעים שנות עצמאות. ולדעתי, כיום אנחנו באחת התקופות היותר טובות והיותר יפות של עם ישראל בכל ההיסטוריה. אנחנו בגן עדן. מעל חמישים אחוז מהעם היהודי כבר גר במדינת ישראל. הכל פורח, הכל צומח. בנייה ושגשוג בכל צעד ושעל. יכולנו נגד כל המלחמות של האויבים מבחוץ. אבל אם לא נדע לחיות ביחד, הכל יתפרק. ולא תהיה עוד הזדמנות. הכל תלוי אך ורק בנו.

פולי ברונשטיין, מנכ"ל דרכנו

כשנבחרי הציבור שלנו יבינו שהמתונים נותנים את הטון, הם יפסיקו לעבוד למען האינטרסים של הקיצוניים ויתחילו לעבוד בשבילנו – בשביל מה שטוב לישראל.

תאבת אבו ראס – מנכ"ל משותף קרן אברהם
מסאא אלחיר ללג'מיע/ ערב טוב לכולם
אני, ת'אבת אבו ראס, תושב העיר קלנסואה שבמשולש, אזרח ישראלי בן לעם הפלשתיני, ישראלי ופלשתיני.
בשם שתי הזהויות האלה אני מדבר אתכם היום. מתוך ההכרה שהן לא שוללות זו את זו. כישראלי אני דורש אזרחות משותפת ושוויונית, כפלשתיני אני מבקש את סיום הכיבוש של בני עמי, החיים ללא זכויות בשטחים תחת שלטונה של המדינה שלי. זה אינטרס עליון לכולנו.
רבין לגבינו היה בעיקר "חלוץ האזרחות המשותפת". רבין היה מי שנתן לגיטימציה לשותפות עם האזרחים הערבים ועם קולם בכנסת. הוא הסתמך על קולות הערבים ולא התבייש בכך.

הרצח של רבין, ועצירת תהליך השלום שבאה בעקבותיו, קטעו בעבורנו, המיעוט הערבי-פלשתיני בתוך ישראל, את התקווה ליישב את הקונפליקט בין מדינתנו לבין עמנו. שמו מכשול אדיר במסלול שלנו להשתלבות מלאה בחברה הישראלית.
כאזרח המדינה אני מודאג ועצוב שלפעמים המנהיגים הפוליטיים, במקום לקדם שיח של הכלה ושותפות, מובילים בעצמם תעמולה של פחד, שנאה וגזענות נגד האזרחים הערבים. גם החקיקה שמצמצמת את המרחב הדמוקרטי במדינה פוגעת קודם כל בחברה הערבית, שעדיין מתמודדת עם חוסר שוויון ואפליה.
הבנה שחיים כאן שני עמים, לא עם אחד, אלא שני עמים ששייכים לארץ הזו, וחייבים לחלוק אותה לטובת כולם?
האם אתם פרטנר לשלום ושוויון?? האם אתם פרטנר לתקווה משותפת ? בארץ לכווולם??

עודד רביבי- ראש מועצה אזורית אפרת גוש-עציון

הרצח של ראש הממשלה הוא פשע נורא שאנחנו מגנים ומוקיעים.
וזיכרון המעשה יהיה לדראון עולם.
 

עם זאת עלינו לשאול,
כיצד שומרים על אחדות?
ונמנעים ממחנאות?
בחברה שחיים בה,
אנשים המחזיקים בדעות שונות ומגוונות?
 
ביהודה ושומרון
חיים היום חצי מיליון אזרחים ישראלים.
חצי מיליון אזרחים
המהווים טורבינת רוח,
שמייצרת הרבה מאוד אנרגיה.
טורבינת רוח
המחוברת להיסטוריה של עם ישראל
עם שורשים עמוקים ברגבי אדמתינו.
כן, אנשים המאמינים בשלמות העם והארץ.
 
כאשר אני רואה את האנרגיות בכיכר,
אני מבין שבפנינו הבחירה
האם לאחד את הרוחות
או חלילה ליצור סערה מסוכנת.
רק אם נדע לשלב כוחות נביא לפה שלום
 

יש אנשים שסוברים שאחדות היא ההפך מקיטוב.
אך אני חולק על כך,
אחדות
אין פירושה הסכמה אידיאולוגית,
אלא דווקא
היכולת גם בלהט הוויכוח להמשיך ולהיפגש,
להקשיב ולשוחח,
לשכנע ולהשתכנע,
להצליח להיות מאוחדים סביב ההבנה וההכרה שאחים אנחנו ועם אחד אנחנו.
 
שבתי שביט – ראש המוסד לשעבר

- במוצ"ש ה-4 בנוב' 1995, בהמתיני יחד עם רבים אחרים, במחלקת הטראומה בביה"ח איכילוב, למוצא פיו של מנהל ביה"ח, צצו ועלו בראשי שאלות העוסקות בנצח – בנצחיותו של האדם; בנצחיותו של העם ובנצחיותה של הרוח האלוקית. אני זוכר שאמרתי לעצמי אז, שיהדות המתירה דמו של יהודי, איננה היהדות שלי. גזר הדין שהרוצח זכה לו, משקף עשרת מונים יותר את היהדות שלי, מאשר של אלה המקדשים התרת דם.