ששי

משפחת פרס האהובה אוהבי שמעון היקרים כאן בכל הארץ בכל העולם.
אתם יודעים ממתי שמעון חבר קרוב שלי, מאז שגיליתי פתאום את הסוד הכי כמוס הכי אינטימי שלו
לפני יותר מ40 שנה לפני הכל, עמדנו שמעון ואני בכניסה לחדר האוכל של קיבוץ חולדה ורבנו עד חצות על עתיד המדינה על עתיד השטחים, שמעון עדיין היה אז נץ מארץ הניצים, השיחה נמשכה ואט אט גיליתי את הסוד, סוד כמוס יותר מדימונה, שמור יותר מאשר הגישושים להסכמי אוסלו, גיליתי את תמימותו העמוקה, תמימות של בעל חלומות בלי נלאה, תמימות שאיננה היהפך מחכמה תמימות שאיננה היהפך מתחכום. תמימות שהיא האדמה הטובה שעליה ניצב התחכום. וממנה צומחים המעשים הגדולים.
לכאורה היו בו בשמעון שתי סגולות סותרות שאינן יכולות לחיות יחד. מצד אחד כבוד עמוק למציאות ולאילוציה, מצד שני דחף לוהט לשנות את המציאות וגם מה שנדיר יותר נכונות נפשי להשתנות. אבל רק מי שניחן בשתי התכונות הסותרות האלה, יכול להיעשות מפלס דרכים. ומפני ששמעון פילס דרכים היו שלעגו לו, כמעט כל מפלסי הדרכים כמעט כ ל האנשים הגדולים שהקדימו את זמנם נראו לרבים כבעלי חלומות תימהוניים עד שבא העתיד והוכיח את צדקתם, כך במדע, כך באמנות ובספרות, כך גם במדינאות. בגלל חלומותיו הגדולים היו שקראו לו בעל החלומות אולי מפני שהם שכחו כי בעל החלומות המקורי יוסף מספר בראשית לא היה סתם חולם הוא היה בעל חלומות שהגשים את רוב חלומותיו לקח לידיו ארץ גדולה שהייתה כמעט מפורקת בגלל משבר נורא והעמיד אותה על הרגליים.
ממש כמו יוסף המשביר שבתנ"ך גם שמעון פרס הגשים את רוב חלומותיו. הציניות הלעג האיבה, נותרו הרחק מאחור. פוליטיקאים רבים רואים לפניהם תמיד את מהדורת הערב או את הפריימריז או לכל היותר את הבחירות הבאות. שמעון לא היה פוליטיקאי ממולח, בגלל תמימותן הנלהבת הצליחו יריביו לפעמים להפיל אותו בפח. אבל הוא היה מדינאי כלומר אדם שמבטו פונה אל העשורים הבאים אל הדורות הבאים, אדם שהיה מסוגל להשתנות, להשאיר מאחוריו את הניציות הפופולרית ולהיפתח אל חזור של שלום ושל מציאות חדשה. נכון לא פעם ניגפו רגליו של שמעון והוא מעד, אבל כאשר מעד זה קרה מפני שעיניו היו מופנות אל הכוכבים.
יש אומרים שהשלום בכלל אינו אפשרי אבל השלום הוא לא רק אפשרי אלא הכרחי ובלתי נמנע פשוט מפני שאנחנו לא הולכים לשום מקום, אין לנו לאן ללכת מכאן וגם הפלשתינים לא הולכים לשום מקום גם להם אין לאן ללכת מכאן. ומפני שהישראלים והפלשתינים אינם יכולים להפוך פתאום למשפחה אחת מאושרת, אינם יכולים לקפוץ יחד למיטה זוגית לפצוח בירח דבש משותף, מפני כן אין מנוס מלחלק אתת הבית הזה לשתי דירות ולהפוך אותו לבית דו משפחתי . עמוק בלב כמעט כולם בכל הצדדים יודעים את האמת הזאת. אבל הם המנהיגים אמיצי הלב שיקומו ויגשימו אותה. היכן ממשיכיו של שמעון פרס,
בכל יום שישי זה 42 שנה קיץ וחורף היינו שמעון ואני מדברים בטלפון שיחה ארוכה, לא רק על פלא פניה ופלא דרכה של מדינת ישראל, לא רק ספרות ועל אמונות ודעות. אלא לפעמים גם על חיי הלב ועל חיי הנפש ועל חיי הדמיון השיחה הזאת שבינינו לא תיפסק היום יום שישי ערב שבת חמש אחרי הצהרים בעוד שעות אחדות אם מישהו חושב שבחמש לא תהיה שיחה ביני לבין שמעון הוא טועה כל עוד אני חי השיחה הזאת תימשך יתר על כן כל עוד מדינת ישראל חיה והיא תחיה לעד השיחה שלה עם שמעון פרס פתוחה ונמשכת. אני נפרד היום באהבה מחבר קרוב, חולם גדול, מדינאי גדול, אדם שאהבתי מאוד. "

עם יאיר בפתח ביתנו בברית של דניאל צילום: איתן הרמן

בלשכת שר החוץ באמצע ראיון התקשרו אליו, העביר לי את הטלפון ואמר זו תחיה בשבילך ....צילום הררי יצחק

שלח באימייל
BlogThis!
‏שתף אל Twitter
שתף אל פייסבוק
‏שתף ל-Pinterest

אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח לתגובתכם!
בתיבה "הגב כ:" ביחרו באפשרות, שם/כתובת אתר
והכניסו את שימכם.

יוסי רנרט: רכבות ומוניות בארץ ישראל: השבוע היו שיבושים במערך הרכבות לצורך עבודות. מישהו במשרד התחבורה התחיל לגלגל תוכנית שטנית שנועדה לבטל כליל את עבודתם של מוניות השירות.

מונית בדרכי נועם
יוסי רנרט:

מישהו במשרד התחבורה והבטיחות בדרכים התחיל לגלגל תוכנית סתמית, שנועדה לבטל כליל את עבודתן של מוניות השירות. זה קשה להאמין, אבל אני יושב בוועדות אז אני יודע מה קורה. את הגזרה החדשה הגו באותו משרד ממשלתי אשר שרף 200 מיליון, שקל או דולר, עד היום אני לא יודע, על תכנון רפורמה תחבורתית שהושלכה חלקית ובשלבים למגרסת ההיסטורית הלאומית. אבל כאן לא יפן ואת המתכננים ההזויים אפילו לא זרקו מהמשרד. גם השר ממקומו לא סר. הוא שרד במשרד.

ככה הם ממשיכים להגיע במכוניות השרד. לאן? למשרד. כיוון שכך, ומתוך שעמום, הם החלו לגלגל את הרעיון לבטל את מוניות השירות. הם עצמם לא זקוקים למוניות שירות. ממש כשם שראשי ערים הממליצים לרכוב על אופניים בעוד הם מתרווחים במושב האחורי ברכב השרד של המשרד. מכוניתם בווילונות מואפלת ודמותם נגלית רק בהיפתח הדלת. הציבור אינו רואה אותם, הם שומרים מרחק, כי זה מה שכתוב על המשאית הגונחת לפניהם. לפיכך הם לא רואים אותנו ממטר.

כדי לצמצם את הפער בין הבכירים לעמלים, אסביר להם, למנותקים, כאן ועכשיו, מה ההבדל בין מונית למונית שירות. ליד הנהג מותקן מונה. גלגליו קטנים ומהירים, הם לא עוצרים באדום. על שמו של המונה הקטן נקרא שמה של מכונית ההסעות - מונית. בסוף המרוץ, עוצר הנהג את מהלכו של המונה וגובה את הסכום המופיע על הצג. לאחר קולות ההדפסה, נפלטת מהחריץ קבלה. את זה עוד מכירים הבכירים. הרי לפעמים גם הנהג שלהם חולה או שהאוטו לא חש טוב. את הקבלה הם מוסרים להנהלת החשבונות להחזר.

המוניות הללו נשארות בינתיים על מכונן. לפחות עד לחלום הבלהות הבא. מה שהם רוצים לבטל, החכמים בירושלים, זה דבר שהם לא מכירים ולא משתמשים. אלה מוניות השירות. מה זאת מונית הרגע הסברנו. אבל שירות? מי רוצה לשלם עבור שירות. בכל מסעדה תמיד תשמע את הוויכוחים סביב לשולחן למה וכמה צריך לתת דמי שירות למלצר. אבל אם יפטרו את המלצרים, יצטרכו הבכירים לאכול על הבר, שם על הכיסא אין משענת. אז הורידו את המלצרים מהכוונת. לעומתם, את מוניות השירות אפשר לחסל בצו. בקרוב, אם לא עכשיו.

מונית שירות, למי שלא יודע היא כמו אוטובוס קטן אבל רק לה מותר לעצור גם מחוץ לתחנות. זה מתאים לכולנו. צעירים, זקנים, נכים, לכל מי שקשה לו להגיע בהליכה או שתחנת האוטובוס רחוקה. השכל הישר, אילו הופיע, היה מפעיל את שיטת הרב-קו גם במוניות השירות, אבל איפה השכל ומה פה ישר? המומחים במשרד הקצר עם השם הארוך, משרד התחבורה והבטיחות בדרכים, נכשלו בהוצאת האוטובוסים מהשכונות, אז הם נטפלים למוניות השירות. אני יודע מה יעשו הנהגים, אני מכיר אותם.

רעיונותיהם ההזויים של מהנדסי המשרד בירושלים בטלים בשישים מול מעשיהם הנפשעים של הכרישים במתחם אפולוניה. ליד הרצליה נותרה פיסת טבע נדירה. עד עכשיו היא שימש כתזכורת למגוון הצומח והחי שהיה כאן בארץ ישראל. הכרישים המאיימים להרוס את גן העדן הזה מסוכנים ביותר, שניהם נוגסות בכל חלקה טובה, אלה כרישי הנדל"ן. כאשר הטרקטורים יחפרו כאן, הם יפנו אדמת חמרה טובה. האדמה החומה הזאת הייתה פעם מזמן, כורכר סידני. במשך אלפי שנים נרקבו כאן עלים וענפים של אלוני התבור והפכו את הכורכר לחמרה. אלוני התבור, שתפוצתם הייתה מהשרון ועד לרמת הגולן, שימשו במשך השנים את תושבי הארץ כחומרי בנייה ובעירה. למרות הכריתה המתונה, רוב העצים ובעלי החיים שרדו כאן במשך שנים רבות.

בתחילת המאה ה-20 גדעו הטורקים כמות גדולה של אלוני התבור בשרון והתקינו מהם את אדני הרכבת שהוליכה מדמשק לחיג'אז. אלונים נוספים נכרתו כדי להסיק את הקטרים. קשה להאמין, אבל הטורקים הפכו יער עתיק לאדמה חשופה, ממש כמו שנעשה ביערות הגשם בברזיל. לא רק היום נמהלות סוגיות דת ובעבודות הרכבת. היעד המוצהר של מסילת הרכבת הטורקית היה להסיע צליינים מוסלמיים מדמשק למכה. למעשה, נועדה הרכבת בעיקר לצורכי שליטה והשפעה פוליטית. המסילה, שאורכה כ-1,300 ק"מ, מגיעה רק עד העיר חיג'אז, מרחק 400 ק"מ מהעיר מכה. שלוחת הרכבת בקו חיפה-דרעא נקראת רכבת העמק. אורכה 161 ק"מ.

אם נשווה את עבודות הרכבת של אז לאלה של היום, נגלה פרטים מעניינים. עלות בניית המסילה החיג'אזית היה אז 16 מיליון דולר. נכון שהייתה במשך השנים אינפלציה משמעותית, אבל הטורקים בנו מסילת ברזל ואילו במדינת ישראל שרפו במשך עשר שנים 200 מיליון רק על תכנון רפורמה לתחבורה שנגנזה ברובה. את המסילה החיג'אזית בנו הטורקים במשך פחות מ-8 שנים בסביבה עוינת ובכלים פרימיטיביים.

גיליתי עוד הבדל קטן - בעוד אצלנו מסתמכים החיילים על הרכבת כדי לנסוע אל ומאת בסיסי הצבא ושטחי האימונים, את מסילת הרכבת החיג'אזית בנו 9,500 חיילים טורקים. דבר אחד בטוח - הם לא נסעו בסופי-שבוע הביתה לטורקיה. לא כל החיילים הטורקים עסקו בבנייה. רבים מהם אבטחו את העובדים ושמרו על הציוד. הבדואים, שליט המדבר, נהגו במשך השנים לגבות דמי חסות מהעוברים במרחבים הגדולים. על כן הם התנגדו למעבר המסילה בשטחם. הם גם גנבו מהמסילה אדני עץ לצורך הסקה. הלכך השתמשו הטורקים באזורים מסוימים באדני ברזל. כדי לחסוך בחומרי הבנייה היה המרווח בין הפסים קטן מהתקן, וכך גם הותאמו הקטרים והקרונות. אבל לא הייתה זו מסילה צרה ביותר. במלחמת העולם הראשונה הניחו בחשאי אנשיו של הגנרל אלבני מסילת רכבת צרה, כמו בפרדסים, ברוחב 60 ס"מ מנמל יפו עד לקו החזית, דרך תל אביב זה עבר מול הטורקים שהיה ליד קיבוץ גליל ים של היום. על מסלול הרכבת של הגנרל אלנבי ועל השימוש שנעשה מאוחד יותר בפסים, בקטר ובקרוניות אספר בהזדמנות אחרת.

בזמן המנדט הבריטי על ארץ ישראל היו הרכבות בארץ יעד להתקפה של המחתרות והמוניות שימשו רכבי הסעה, ממש כמו הזחל"מים שבאו אחר כך. בשנת 1944 הייתה אסתר טגנסקי נהגת המונית היחידה בתל אביב. היא לא חשדה כאשר חמישה לוחמי אצ"ל הציגו עצמם בפניה כקצבים המבקשים לנסוע לכפר ערבי כדי לקנות בשר. כאשר הגיעו לגשר ליד לוד, ביקשו הנוסעים מהנהגת לעצור. ארבעה לוחמים ירדו מהמונית ואחד נשאר. הנהגת התבקשה לחזור למחרת לאותו מקום וכך היה. מאז ומתמיד נהגי המוניות קוראים עיתונים בזמנם הפנוי. אסתר קראה בעיתון שבמקום בו ירדו ארבעת הקצבים, פוצצו שני גשרים. כאשר פנו אליה אנשי האצ"ל פעם נוספת, אמרה להם אסתר שהם אינם צריכים להעמיד פנים ולהמציא תירוצם. היא מוכנה לעזור למחתרת שלחמה בשלטון הבריטי. מאז הפכה אסתר טגנסקי לנהגת קבועה של האצ"ל ושירתה את הלוחמים בפועלות רבות. העדות הזאת לקוחה מספרו "המעמד" של איתן לבני, אבא של חברת הכנסת ציפי לבני. היכרותם של איתן ושרה קשורה דווקא לרכבת, על כך אספר בהמשך.

לוחם האצ"ל עמנואל הלל סיפר לי פעם על נהגת מונית שהסיעה אותו ערב-ערב במשך שבועיים לעמדת תצפית מול שדה התעופה הבריטי בקסטינה, לימים חצור, שם שכבר עמנואל בבוץ, הוריד את ראשו עם מופע הזרקור וחטף דלקת ריאות. כך הוא למד את סדרי השמירה של הבסיס. לאחר שבועיים השתתף עמונאל בפריצה לבסיס ובהשמדת המטוסים. כנהוג באצ"ל וכמאמר השיר, "הוא לא ידע את שמה" של הנהגת, אבל אם קצין המבצעים איתן לבני מעיד על אסתר טגנסקי כעל אחת היחידה, אני מקבל זאת. אין טעם לספר על כך לעמנואל. במצבו היום אפילו את שמי הוא לא זוכר.

עמונאל הלל מכרם התימנים נהג לגייס מוניות לפעולות של האצ"ל. את הנהג היו שומרים בחדר מאובטח עד לגמר הפעולה. הנהגים קיבלו את שכרם בעין יפה. רק כאשר לא ניתן היה לגייס מונית בדרכי נועם, היו ננקטות פעולות הטיה וכפייה, אבל תמיד שילמו לנהגים. נהג מונית אחד שהתנדב פעם עם רכבו לפעולה בחיפה, נתפס עם הלוחמים והסתבך. הרכבות של הצבא הבריטי היו יעד להתקפות, גשרים פוצצו ורכבות נשדדו. רכבת נשרפה בתל אביב, אחרת נעצרה בכוח ומטען הפגזים שבה החליף בעלים ועבר לרשות האצ"ל. מרכז צבאית אחת נקשר סיפור רומנטי. הייתה זו רכבת מעטפות הכסף שהובילה בעקיפין לחתונות באצ"ל. אנחנו רגילים למעטפות כסף בחתונות. אבל כאן לא קיבלו הזוגות את הכסף. איתן לבני תכנן ביסודיות את שוד הרכבת של האדמיניסטרציה הבריטית שהובילה את מעטפות הכסף לתשלום משכורות. הקטר התהפך כצפוי, הכסף הוצא במהירות. שבע בנות המתינו בקרבת מקום. כסף הוכנס לגרביים אשר הוצמדו לגוף הבנות. במסען עם הכסף לתל אביב, נראו הבנות כנשים בהריון אבל ההריונות האמיתיים הופיעו בשלב מאוחר יותר. שלוש מהבנות האלה נישאו לשלושה לוחמים שהשתתפו במבצע. אחד מהזוגות האלה היה הזוג היהודי הראשון שהתחתן בארץ מיד אחרי ההכרזה על הקמת המדינה. היו אלה איתן לבני ושרה רוזנברג. היא שרה הקטנה משירו של מיכאל אשבל, "עלי בריקדות".