תביעה נגד מפעלי ים המלח

( 20-09-16) פאני קדוש תושבת דימונה שהועסקה כעובדת קבלן באמצעות חברות כוח אדם משך 36 שנה אצל מפעלי ים המלח הגישה לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע תביעה בסך 12.2 מיליון שקלים כנגד החברה. לדברי קדוש אשר במרבית זמן עבודה- 25 שנה מתוך 36- הועסקה בתחום ניהול ואחזקה של המלונית בשטח המפעל, לא שולמו לה מלוא שכרה וזכויותיה הסוציאליות הנלוות.
קדוש שפרשה לגמלאות בחודש ינואר השנה בהגיעה לגיל 65 ולנוכח מצבה הבריאותי, טוענת כי במהלך תקופת העסקתה במפעלי ים המלח שילמה לה החברה שכר מינימום בלבד ולא שקל אחד יותר. זאת כאשר עובדים אחרים המקבילים לה במעמדם זכו לתנאי שכר טובים בהרבה בעשרת מונים, ולשכר הגבוה במאות אחוזים לעומת שכרה הזעום.

בתביעה נאמר כי הפארסה היא שהפנסיה לה זכאית התובעת לאחר 36 שנות עבודה אצל מפעלי ים המלח מגיעה לכדי 400 שקלים בזמן שאנשים מקבילים לה שעבדו לצידה כתף אל כתף מקבלים היום וימשיכו לקבל בתחילתו של כל חודש בימי הפנסיה שלהם סכום שיכול להגיע לכדי 15,000 שקלים או לברי מזל גם ל-20,000 שקלים.
לטענת התובעת באמצעות עו"ד עמי נחמני מפעלי ים המלח העסיקה אותה באמצעות חברות כוח אדם במטרה אחת ויחידה להתחמק באופן מחפיר ומביש ביותר מחובותיה הבסיסיות והיסודיות כלפיה וכי מפעלי ים המלח לא רצתה לשלם לה את השכר והתשלומים בגין הזכויות הסוציאליות אותם היא משלמת לעובדיה מן המניין, מקבילים אליה במעמד, ומבצעים עבודות דומות באותה מידה כמותה. לדבריה אותם העובדים האחרים המקבלים לה במעמדם ממש לחלוטין זכו וזוכים לתנאי שכר טובים בהרבה בעשרות מונים גבוה במאות אחוזים לעומת שכרה הזעום המסכנה והאומללה.

התובעת מאשימה את מפעלי ים המלח בניצול מצוקתה, בציניות וברשעות של ממש, עת ידעה היטב כי היא תעבוד בשקט ולא תפצה את פיה ולזעוק לישועה מפני הניצול המחפיר מטעמה לנוכח מצבה הכלכלי והאישי הקשה עד מאוד של התובעת אשר הייתה צריכה לפרנס את בעלה וששת ילדיה לבדה ובכוחות עצמה בלבד, עת היא חוששת כל הזמן מפיטורים במידה והייתה מגלה חוסר שביעות רצון מתנאי העסקתה המבישים.

לטענת התובעת היא נתנה את כל שנות חייה למפעלי ים המלח משך 36 שנות עבודה מייגעות ומפרכות עד מאוד והכול לרווחת החברה, לטובתה, לשגשוגה, ולהצלחתה והינה בסופו של יום בסוף דרכה התעסוקתית עת הגיעה לגיל פרישה היא ניצבת אל מול שוקת שבורה וריקה מתוכן נותרה נטולת אמצעים כלכליים כלשהם לכלכלת קיומה ולו הבסיסי ביותר כאשר פעמים רבות היא מגיעה לכדי פת לחם ורעב מחפיר ומביש מאוד כאשר זכותה לכבוד ולו הבסיסי ביותר נשללת ממנה לחלוטין ונפגעת אנושות.

בית הדין מתבקש לחייב את מפעלי ים המלח לשלם לתובעת את ההפרש של כל תשלומי השכר שבין השכר אשר היה אמור להשתלם לה בתור עובדת החברה מן המניין לכל דבר ועניין לבין השכר ששולם לה על ידי החברה בפועל במהלך כל התקופה של 36 שנות עבודה אצל החברה.