עמית תובע את עלבון הערבית

"השפה הספרותית היא המכנה המשותף של כל ערבי בעולם, וההתייחסות אליה כאל שפה זרה, תמוהה בעיני, ואין לי אלא לתבוע את עלבונה נוכח הצעתו של העותר". כך אומר (יום א', 4.9.16) שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית.

בג"ץ דחה את עתירתו של אחמד פיאד מחאמיד, מורה מאום אל-פחם, אשר ביקש לקבוע שערבית ספרותית תהיה שפה זרה מבחינת התלמידים הערבים הניגשים לבחינות הבגרות, וזאת בשל הפערים הניכרים הקיימים לדבריו בינה לבין הערבית המדוברת. עוד ביקש מחאמיד לקבוע, כי יש להעניק תוספת זמן לדוברי ערבית במבחני הבגרות ובמבחנים הפסיכומטריים, שכן השאלות בבחינות אלו הן בערבית ספרותית.

עמית אומר, כי אין מקום להתערבות בשיקול הדעת המקצועי של משרד החינוך, אשר החליט לאחר בדיקה מקיפה שלא להכיר בערבית הספרותית כשפה זרה. לדעת עמית, מדובר בהחלטה סבירה ביותר, וגם אם קשיי השפה מכבידים על התלמידים הערבים בבחינות הבגרות - הרי שמשרד החינוך בחר בדרכים אחרות להתמודד עם קשיים אלו.

כאמור, עמית - דובר ערבית ששירת ביחידה 8200 - מתייחס למעמדה של שפה זו: "לשפה הערבית הספרותית רבדים שונים, החל מהערבית הקלאסית עוד מהתקופה הטרום-איסלאמית, דרך שפת הקוראן
ועד לערבית הספרותית המשמשת כיום באמצעי התקשורת הכתובה והמדוברת בכל העולם הערבי. למעשה, כל הספרות הערבית כתובה בשפה הספרותית, וקשה להלום כי קריאת עיתונים וספרים או שמיעת חדשות בטלוויזיה, מהווה מבחינתו של ערבי-ישראלי, קריאה ושמיעה של שפה זרה. כמי שזכה ללמוד ממכמני השפה הערבית
הספרותית, אני גם מתקשה לקבל את טענת העותר כי מדובר בשפה מורכבת וסבוכה, ועשרת הבניינים הנלמדים, אינם מורכבים בהרבה מאלה שבשפה העברית הגם שמספרם גדול יותר".

עמית עומד על מספר הבדלים בין הערבית הספרותית לזו המדוברת, ומוסיף: "אין הקבלה מלאה בין הסלנג בעברית לשפה המדוברת הערבית, אך יש קווי דמיון ביניהם, ודומה כי איש לא יהין להציע ללמד את התנ"ך או את שי עגנון כשפה זרה, הגם שרובד הלשון התנכי או העגנוני, רחוק מהשפה העכשווית כרחוק מזרח ממערב. כפי שהשימוש בזמנים בשפה הצרפתית הוא סבוך, איני סבור כי מאן דהוא יציע בצרפת ללמוד את השפה הצרפתית כשפה שנייה".

לצד זאת, ממליץ עמית למשרד החינוך לתת לתלמידים הערבים עוד מספר דקות בבחינות הבגרות. ואילו לגבי הבחינה הפסיכומטרית אומר עמית, כי נושא זה נמצא בסמכותו של בית המשפט המחוזי.

המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין, השולט גם הוא בערבית, הוסיף: "הכיצד תילמד שפת אם כשפה זרה? בשעתו כתב הסופר אפרים קישון, עולה מהונגריה שלמד עברית בבגרותו, כי מדינת ישראל היא 'ארץ בה לומדת האם את שפת האם מפי בניה'. כלומר, אימא שלא ידעה עברית בעלותה ארצה למדה אותה מילדיה, ועדיין נותרה השפה בהגדרתה כשפת אם ולא כשפה זרה. המורשת התרבותית העשירה מן המעלה הראשונה של השפה הערבית, אינה יכולה להילמד על-ידי דוברי השפה כשפה זרה".

בפיו של רובינשטיין הסתייגות אחת מחוות דעתו של עמית - ההשוואה שעשה בין הערבית לעברית בהקשר זה: "אחד מנסי תחיית הלשון העברית בעידן שיבת ציון המודרנית הוא שיודע עברית סביר יכול לפתוח תנ"ך, מכל מקום בפרקים הסיפוריים, ולא כל שכן ספר עגנוני, ולהבין את הדברים או עיקריהם, ועל כן לא ב'רחוק מזרח ממערב' עסקינן, לטעמי".

השופט אורי שהם הסכים עם עמית ורובינשטיין. את המדינה ייצג עו"ד יונתן ציון-מוזס.