הפרקליטות הגישה לבית המשפט העליון ערעור על גזר הדין במשפט עופר נמרודי

הפרקליטות טוענת, כי השופטת אופיר-תום לא שקלה את דפוס העבריינות השיטתי בו פעל נמרודי, כמצטייר בכתב האישום בו הודה, ובגזר הדין שניתן במשפטו הקודם. כמו כן נטען, כי בית המשפט שגה כאשר הקל בעונשו של נמרודי - בשל הסבל שעבר מעצם המעצר והסיקור התקשורתי השלילי. "טענות אלה נטענו כבר פעם בפני ערכאה שיפוטית, ובמקום להבין כי הדרך להימנע מסיקור תקשורתי בלתי נעים, ממעצר בתנאים קשים ומסחיטה בידי שותפים לעבירה הינה הימנעות עבירות חמורות, שב המשיב וחזר על דפוס התנהגותו העברייני, והפעם ביתר שאת".

הפרקליטות טוענת עוד, כי בית המשפט לא שקל כראוי את המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגד נמרודי, ונמנע מלמצות עימו את חומרת הדין - למרות שהוא חזר בדיוק על אותן עבירות מהן הוזהר.

הפרקליטות טוענת עוד, כי נמרודי "שב וביצע עבירות זמן קצר ביותר לאחר ששוחרר ממאסרו, וימים ספורים לאחר סיום תקופת שחרורו ברשיון מן המאסר הקודם, אם לא בתוך ימים אלה ממש".

גם בגין שתיקתו מבקשת הפרקליטות להחמיר עימו. לטענת הפרקליטות, נמרודי נמנע ממתן גירסה: "דווקא מאדם במעמד ציבורי רם, שבית המשפט ייחס משקל בגזרו את הדין לטענתו בדבר שפיטת התקשורת, יש לצפות ולהביא בשיקולי הענישה, את הימנעותו ממתן גירסה כנסיבה מחמירה".

בסיכום הערעור שהוגש נטען:

"המערערת תטען כי בגזר הדין המקל מאוד, לא שיקף בית המשפט קמא את חומרת הפגיעה שפגע המשיב במערכת הערכים של שלטון החוק ושיוויון בפני החוק. השילוב של חתירה בלתי פוסקת לשיבוש מהלכי משפט, מצידו של מי שזה עתה סיים לרצות עונש בגין מעשים זהים, עם ניצול היכולות הכלכליות שיכול היה המשיב להעמיד לצורך מטרה נלוזה זו מחייב התייחסות עונשית מחמירה, ולא היה מקום להקל עם המשיב יותר ממה שסברה התביעה כי יש להקל בעניינו, בשים לב למכלול השיקולים לחומרה ולקולה. אין המדובר הליכי משפט בנסיבות רגילות, כי אם להיפך, המדובר בשיבוש יוצא דופן, חמור ביותר מכל בחינה שהיא, שקשה למצוא לו מקבילה בפסקי הדין העוסקים בעבירה זו. ועל כל אלה יש להוסיף את השימוש שעשה המשיב בחברות הציבוריות שבשליטתו כדי לגייס מתוכן את המשאבים לצורך מימון פעילותו הפלילית. התנהגות זו של המשיב מחייבת את המסקנה כי הינו אדם אשר המטרה שברצונו להשיג מקדשת את האמצעים, וכי אין הוא מסוגל להפיק לקח מענישה מרתיעה. ההתייחסות המקלה של בית המשפט קמא, בנסיבות אלה, יש בה כדי לשדר מסר של קלות ראש ביחס לעבירות בהן הודה המשיב, בבחינת "מה יגידו אזובי הקיר", ואף כלפי המשיב עצמו אין היא ממלאת, בכל הכבוד, אחר יסוד ההרתעה, אשר כעולה מן הנסיבות, המשיב זקוק לו עד מאוד".