המשפט בארה"ב מפלה לטובה את העשירים

משכנתאות-זבל

"רשויות הפיקוח לא רק שלא מנעו את ההלוואות הללו, אלא אף עודדו אותן, כחלק ממדיניות הממשל לעודד בעלות פרטית על בתים. סוכנויות הדירוג העלימו עין מהסכנות שבהלוואות אלו והעדיפו את הסברי הבנקים, לפיהם מדובר בבטוחות-יתר - כאילו שם עורמים משכנתא-זבל אחת על גבי השנייה, הן בטוחות יותר"

"ההונאה השתלמה"

"ההסדרים אליהם הגיעה רשות ניירות ערך לא היו משמעותיים מבחינה כספית, ולא כללו נטילת אחריות פלילית. ההסדרים של משרד המשפטים היו הרבה יותר גבוהים, אבל גם הוא לא העמיד לדין איש מבין הבכירים. ובכל מקרה, ההסדרים היו רק חלק זעיר מהרווחים שהושגו כתוצאה מההונאה, ושערי המניות של אותם בנקים עלו בעקבות ההסדרים - מה שמוכיח שההונאה השתלמה"

"מערכת המשפט בארה"ב מפלה לטובה את העשירים לעומת העניים, והדבר בא לידי ביטוי בכך שאיש לא הועמד לדין על ההונאות שבבסיס הסאב פריים. המערכת יודעת להעמיד לדין על גניבות קטנות, אך לא על הונאות ענק". כך אומר (יום ה', 30.6.16) ג'ד רקוף, שופט בבית המשפט הפדרלי בניו-יורק ומבכירי השופטים בארה"ב בתחום ניירות הערך. הוא דיבר בכנס של הקריה האקדמית אונו ואוניברסיטת קולומביה.

לדברי רקוף, ארה"ב נכשלה במניעת ההונאות ותגובתה למשבר הסאב פריים מהווה נסיגה מהתנהלותה במשברים קודמים. "חלק מהאשמה מונחת לפתחם של בתי המשפט, שבחלק מן המקרים הניחו מכשולים בדרך למיצוי הדין עם מנהלים בכירים. הונאות מילאו תפקיד חשוב ביצירת המשבר, אך הובאו לדין רק מעטים מבין אלו שהיו אחראים לכך", הוסיף רקוף.

כישלון זה כבר פוגע באמונו של חלק מהציבור האמריקני במערכת, כאשר נטען שיש כאלו שהם "גדולים מכדי להיכלא". רקוף גם מזהיר, כי כישלון זה עלול להביא לחזרתם של אותם מעשים: "תחום ההלוואה והחיסכון, שבכירים בו הועמדו לדין בשנות ה-90, לא היה מעורב בסאב פריים, לעומת הבנקים שלא היה להם עבר שכזה".

רקוף הסביר, כי בעשורים האחרונים של המאה שעברה ובתחילת המאה הנוכחית בלטה העובדה, שמנהלים בכירים לא נמלטו מאחריות על הונאות. התובעים ובתי המשפט הבינו, כי כאשר בכירים כאלו מבצעים עבירות - קורבנותיהם הם האנשים הפשוטים - אך לאחר הסאב פריים המדיניות הייתה הפוכה.

פיתו את הלווים

"רשויות הפיקוח לא רק שלא מנעו את ההלוואות הללו, אלא אף עודדו אותן, כחלק ממדיניות הממשל לעודד בעלות פרטית על בתים. סוכנויות הדירוג העלימו עין מהסכנות שבהלוואות אלו והעדיפו את הסברי הבנקים, לפיהם מדובר בבטוחות-יתר - כאילו שם עורמים משכנתא-זבל אחת על גבי השנייה, הן בטוחות יותר".

כאשר פרץ המשבר בספטמבר 2008, העדיף הממשל לחלץ את הבנקים הכושלים מחשש שקריסתם תוביל למשבר קשה ביותר. אך למרות כל זאת, כאמור, איש מן האחראים למשבר לא הועמד לדין. רקוף אינו מרוצה גם מההסדרים האזרחיים בעקבות המשבר:

"ההסדרים אליהם הגיעה רשות ניירות ערך לא היו משמעותיים מבחינה כספית, ולא כללו נטילת אחריות פלילית. ההסדרים של משרד המשפטים היו הרבה יותר גבוהים, אבל גם הוא לא העמיד לדין איש מבין הבכירים. ובכל מקרה, ההסדרים היו רק חלק זעיר מהרווחים שהושגו כתוצאה מההונאה, ושערי המניות של אותם בנקים עלו בעקבות ההסדרים - מה שמוכיח שההונאה השתלמה".

חשש מכישלון פוליטי

רשמית טען משרד המשפטים, שקשה היה להוכיח כוונה פלילית של המעורבים ושמדובר בנושאים מורכבים מכדי להציגם למושבים. רקוף דוחה הסברים אלו: "הבנקים עצמם הסבירו את מעשיהם בשפה פשוטה וברורה. משיחותי עם פקידים במשרד המשפטים למדתי, שהיה חשש מכישלון כאשר ממשל אובמה עדיין עשה את צעדיו הראשונים".

הסיבה המרכזית, סבור רקוף, הייתה שהעמדת הבכירים לדין הייתה חושפת את חלקו של הממשל-עצמו במשבר. עוד אומר רקוף, כי סיבה נוספת היא שבמקרים קודמים הקשו בתי המשפט להשיג הרשעות בתיקים דומים. ההיסטוריה מלמדת, העיר, שבתי המשפט הפדרליים נוטים לשמרנות ולהגן על הסטטוס-קוו: תמכו בעבדות ובהפרדה הגזעית, התנגדו ל"ניו דיל" ועוד. בתחום ההונאות, טען רקוף, מציבים בתי המשפט דרישות הוכחה שלא קיימות בחוק.