זכור! לשכוח - זה לא קל!

האם זכורה לך הפעם האחרונה שניסית לשכוח משהו לא נעים? אולי היה זה רגע מביך, או סוף השבוע בו סוקרה חתונתה של בריטני ספירס שבוטלה?

ב-Yahoo Health דווח כי ממחקר חדש עולה, שהמוח עסוק ביותר כשאנו מנסים לשכוח. התהליך, למעשה, דומה למאמץ השכלי הנדרש כדי לעצור את הזרוע או הרגל מלנוע.

"יתכן והרבה מהשיכחה שלנו, היא יותר אקטיבית מאשר אנו מורגלים להאמין", אומר הניאורוסינטיסט (מדען החוקר מחלות עצבים, י.ג.) מאוניברסיטת אורגון, מיכאל אנדרסון, שותף למחקר החדש שפורסם השבוע בעיתון המדע.

"מדענים אוהבים ללמוד כיצד עובד הזכרון, ופסיכולוגים מנסים לפענח, ללא תכלית, את הזכרון שלנו...או העדר הזכרון... לגלות דברים על חיינו הפנימיים", אמר מיכאל פלאט, עוזר מחקר, פרופ' לנוירוביולוגיה באוניברסיטת דיוק. "למרות כל זאת, אנו יודעים הרבה יותר על הדרך בה המוח זוכר מידע מאשר שוכח אותו", הוסיף.

במחקר החדש, אנדרסון ועמיתיו השתמשו בטכנולוגיית ה-MRI (סורק תהודה מגנטית, י.ג.) כדי לבדוק את מוחם של 24 נבדקים. לנבדקים, מכל הגילאים, ניתנו זוגות מילים והם נתבקשו לזכור חלק מזוגות המילים, אך לשכוח אחרים.

"מצאנו, כי הנסיון ל'סגור' את הזכרון היה למעשה, בהרבה מן המקרים, יותר תובעני מאשר הנסיון לזכור", אמר אנדרסון, "אזורים מסויימים במוח היו באופן משמעותי יותר פעילים כשהנבדקים ניסו לעצור עצמם מלזכור דבר מה שאינו רצוי".

"במהלך הבדיקות, גילינו בעזרת ה-MRI, כי הקליפה החזיתית וההיפוקמפוס (אזור במוח, י.ג.) 'נדלקו' במהלך הנסיונות להדחיק זכרון. הדבר מצביע על האפשרות כי הקליפה החזיתית, האחראית על חלק נכבד מתפקודי המוח, מעבירה הוראה להיפוקמפוס - מרכז הזכרון - מה לעשות", כך לדברי אנדרסון.

התהליך דומה למה שקורה כשמוח של חיה מעביר הוראה לגוף לעצור מלעשות דבר מה. התקשורת בין הקליפה החזיתית וההיפוקמפוס מתרחשת גם כשאנשים זוכרים דברים, אומר פלאט, שמציין כי אמנזיה מופיעה כשההיפוקמפוס נהרס או נפגע.

חלק מהאנשים במחקר היו 'טובים' יותר בהדחקת זכרונות מאשר אחרים. החוקרים יכלו לומר מי מהם עשה 'עבודה טובה יותר', רק על-ידי התבוננות בתמונות ה-MRI בכדי לראות של מי היה המוח פעיל יותר בשני האזורים, אמר אנדרסון.

"חלק מהאנשים הרבה יותר מאומן בלהדחיק זכרונות שאינם רצויים", אמר, זהו סוג הדברים שאנו מעוניינים ללמוד עליהם יותר. ברור, שלא כל אחד יכול לעשות כן".

חלק מהזכרונות, לדברי פאט, לא יוכלו לעולם להישכח ו'להימחק', וישארו עימנו לכל חיינו. אך השכחה היא חלק בלתי נפרד מהזכרון, לדבריו, ומסיבה טובה. "שיקלו מה עלול היה לקרות אם היינו זוכרים הכל", הוסיף, "לזכור הכל משמעותו לאבד לגמרי את השיכחה".

פלאט ציין, כי מחקרים נוספים נדרשים כדי להבין טוב יותר את פעולת השיכחה.

יתכן כי יום אחד, חוקרים יוכלו למצוא דרכים חדשות לסייע לאנשים שאינם יכולים לשכוח זכרונות טראומתיים.

זו תהיה פריצת דרך שלא תשכח בקלות.