ביהמ"ש העליון: ניתן למכור "מוניטין אישיים"

ניתן להעביר או למכור את אותם מוניטין שאינם גלומים בעסק, כי אם בתכונותיו האישיות של בעל העסק - כך קבע (15.12.03) בית המשפט העליון, בפסיקתו ב-5 ערעורים שנידונו במאוחד.

בית המשפט דן בכמה שאלות מרכזיות, בהן השאלה מהם מוניטין, כמשמעותם בסעיף 88 לפקודת מס הכנסה; באילו נסיבות יכול אדם למכור או להעביר לאחר את המוניטין שצבר בעסקו; וכיצד יש לחשב את ערך המוניטין לצורך שומתם.

הנשיא ברק והשופטים ריבלין וגרוניס קבעו, כי מוניטין מבטאים את מכלול היתרונות שנצברו לעסק בשל תכונותיו – מיקומו, שמו הטוב, דימויו, איכות השירותים שהוא מציע ואיכות המוצרים שהוא מספק. העסק בעל המוניטין משמר את הרגלם של לקוחותיו לשוב ולפקוד אותו.

לגבי אפשרות העברתם, קבע השופט אליעזר ריבלין, שכתב את פסק הדין, כי כנכס קנייני, ניתנים המוניטין למכירה. ריבלין המשיך והשיב בחיוב לשאלת אפשרות העברתם או מכירתם של אותם מוניטין שאינם גלומים בעסק, שהם תוצר הקשר האישי של המוכר עם הלקוחות, שהם למעשה פרי תכונותיו האישיות של בעל העסק.

כן נקבע, כי על-מנת שתתקיים העברה של מוניטין, נדרשים סממנים נוספים שיש בהם להצביע על העברה כזו.

בית המשפט מונה ארבעה סממנים נוספים עיקריים:
- העברת מרשם הלקוחות ממוכר העסק לקונה.

- קיומה של תניית אי-תחרות המגבילה את מוכר העסק מלנסות ולזכות בלקוחותיו בחזרה.

- עדות הקונה כי רכש את המוניטין של המוכר, בשל ההנחה כי קיים ניגוד אינטרסים בינו לבין מוכר המוניטין (מיום 1.7.03 הנחה זו לא קיימת לנוכח תקנות פחת ממוניטין, המקנות יתרון גם לרוכש).

- מכירת העסק כ"עסק חי", דהיינו כאשר מועברת פעילותו של העסק.

בעניין חישוב ערך המוניטין, השופט ריבלין אימץ שיטת חישוב, המתבססת על השיטה "השיורית" הנהוגה בארה"ב. על-פי שיטה זו, ממחיר התמורה ששולמה עבור העסק כולו, מופחת ערך השוק של כל אחד מהנכסים האחרים, והיתרה נחשבת כערך המוניטין של התאגיד כעסק חי.

דרך יישום האמור לעיל, בית המשפט קיבל החלטה בנושא הנידון בחמישה ערעורים שונים:

בפרשת שמואל שרון, אשר עסק בתחום ניירות ערך שנים רבות, נקבע בפסק הדין כי הוכח על-ידו שהלקוחות זיהו עצמם עימו ולא עם החברה שבמסגרתה פעל ובשל כך נוצרו לו, במהלך השנים, מוניטין.

בעניין שלמה הררי, דחה בית המשפט את ערעורו וקבע כי מאגר הלקוחות היה שייך לחברת בריקום בלבד, בה היה מנהל שכיר, ולכן לא היה בידיו למכור אותו.

המקרים של לאון בן-אסולי ויעקב כהן ושל חברת אינווסט אימפקס בע"מ, עוסקים במפיצים של חברות יצרניות של מוצרים שונים. בפרשות אלה, קבע בית המשפט כי המוניטין של המוצר, אפילו נבנו על-ידי המפיץ, שייכים ליצרן ומזוהים עימו. כמו כן נקבע, כי הסכומים ששולמו היוו פיצוי חד-פעמי בגין הפסקת הסכם ההפצה עם החברות המדוברות.

הערעור החמישי דן ביעקב מילר, אדם שעסק בעסקי פינוי אשפה, תחילה כיחיד ולאחר מכן כמנכ"ל בחברה בבעלותו. ברבות הימים, נחתם הסכם משולש בו הקצתה החברה כ-25% מהון מניותיה למשקיע חדש, תמורת כ-1,320 אלפי ש"ח, מילר מכר את המוניטין שלו לחברה תמורת כ-1,200 אלפי ש"ח ומילר ימשיך לכהן כמנכ"ל החברה לתקופה של חמש שנים נוספות.

בית המשפט דחה את ערעורו של מילר וקבע, כי מדובר בעסקה למכירת מניות במסווה של הקצאת מניות מחברה בבעלותו לשותף החדש, לאור העובדה שלא הוכח כלל שמילר צבר לעצמו מוניטין וכי המשיך לעבוד בחברה כמנהל שכיר.

ע"א 7493/98 שלמה שרון נ' פקיד שומה - יחידה ארצית לשומה ו-4 ערעורים אחרים
_______________