הרב דיכובסקי

נולד ב-1938 בתל אביב לרב שמעיה דיכובסקי, בוגר ישיבות ליטא, שעלה ארצה כמה שנים קודם לכן וכיהן כרב שכונה במרכז תל אביב. הוא למד בישיבת היישוב החדש בעיר, אחר כך המשיך בישיבת חברון בירושלים, והוסמך לרבנות על ידי הרב איסר יהודה אונטרמן (לימים - הרב הראשי לישראל), הרב יחזקאל סרנא והרב חיים שמואלביץ (ראשי ישיבת חברון) והרב בצלאל ז'ולטי (לימים - הרב הראשי לירושלים).

הרב דיכובסקי שימש כרב בית הכנסת "היכל מאיר" בצפון תל אביב, ובשנים עברו היה ר"מ ומחנך בישיבות ההסדר כרם ביבנה ושעלבים, מורה מן החוץ בפקולטות למשפטים באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטת תל אביב, וראש המכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן.

במשך 33 שנים כיהן הרב דיכובסקי כדיין ואב"ד בבתי הדין באשדוד ובתל אביב ובבית הדין הרבני הגדול, עד פרישתו בהגיעו לגיל 70. הוא שימש גם כראש מערך הבחינות לדיינות וכחבר הוועדה למינוי דיינים. כמו כן כיהן כראש כולל "שבט מיהודה" בתל אביב להכשרת דיינים, שנוסד על ידי הרב אונטרמן.

במהלך כהונתו בבית הדין הרבני הגדול בלטה עמדתו המקורית בזכות מציאת פתרון הלכתי לסוגיית העגונות ומסורבות הגט, וליחס המורכב שבין מערכת המשפט העברית והכללית. בשנת 2003 התמודד על תפקיד הרב הראשי לישראל, אך הפסיד לרב יונה מצגר - שלדעת הכל היה ראוי הרבה פחות ממנו לתפקיד, אך נתמך בידי החוגים החרדיים.

באוגוסט 2010 נבחר הרב דיכובסקי על ידי הוועדה למינוי דיינים למנכ"ל בתי הדין הרבניים, במקומו של הרב אלי בן-דהן (כיום - סגן שר הביטחון). הרב דיכובסקי הבהיר, כי מדובר בתפקיד זמני, וכי הוא אינו מעוניין במינוי של קבע לתפקיד.‏ במרץ 2011 הפך המינוי לקבוע לתקופה של ארבע שנים, במידה רבה - בניגוד לרצונו.

בעת כהונתו כדיין נודע בזריזותו בכתיבת פסקי דין וביושרו, והוא זכה להערכה ציבורית.‏ הרב דיכובסקי זכה להערכה גם בקרב משפטנים חילונים, בהם נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, שהציע לו בשנת 1994 לכהן כשופט בבית המשפט העליון, תוך שימוש - בפעם השנייה בלבד בתולדות המדינה - באפשרות למנות "משפטאי מובהק" שאינו עורך דין.‏ הצעה זאת ירדה מן הפרק לאחר שהרב דיכובסקי נועץ עם הרב יוסף שלום אלישיב - שמאוחר יותר תמך ברב מצגר ובכך מנע את בחירתו לרב הראשי.

עם פרישתו פנה הרב דיכובסקי לחבריו הדיינים במסר לא שגרתי בעולם הדיינות ההלכתי, וביקש מהם במכתב הפרידה שלו: "פסקו לקולא, ואל תתגרו בבג"ץ".