"קביעת גיל חובת פרישה - לתכלית ראויה"

בית המשפט העליון דחה (יום ה', 21.4.16) בהרכב מורחב של שבעה שופטים עתירה שביקשה לקבוע כי חוק הפרישה לגמלאות מפלה לרעה אנשים בשל גילם המתקדם.

העותרים, פרופ' משה גביש ופרופ' מרדכי שגב מן הטכניון ופרופ' אסא כשר, פרופ' אמריטוס מאוניברסיטת תל אביב טענו כי העבודה הינה עבורם אמצעי להגשמה עצמית, לבריאות ולאריכות ימים וכי כל רצונם הוא להמשיך בעבודתם כסדרה, מבלי שהטכניון יביא בחשבון את גיל הפרישה הקבוע בחוק או את גיל הפרישה הקבוע בחוקת הגמלאות.

לטענתם, גילו של העובד לא יכול להוות אמת מידה ליכולותיו וכישוריו ועל כן, מתן משקל לנתון זה הוא מפלה ומשפיל, מנוגד לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, ואף אינו עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית המשפט העליון בנושא. לפיכך טענו כי הסדר פרישת החובה פוגע פגיעה קשה בזכותם החוקתית לשוויון ואף בחופש העיסוק, וזאת באופן העולה על הנדרש.

נשיאת בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור, דחתה את העתירה וציינה בפסק דינה כי קביעת גיל פרישת חובה מבקשת להגן על כבודם של עובדים ולשפר את הביטחון התעסוקתי במשק עד לגיל הפרישה. לדבריה, בה בעת, היא נועדה לאפשר למעסיק לנהל את כוח האדם במקום העבודה, בפרט במקומות עבודה מאורגנים שבהם העובדים נהנים מקביעות. "גיל פרישת חובה נועד לקדם גם הגינות בין-דורית - שילובם וקידומם של עובדים חדשים במקומות עבודה ספציפיים שבהם מספר מקומות העבודה מוגבל. לצד זאת, העלאת גיל פרישת החובה בחוק מאפשרת למי שרוצה בכך לעבוד יותר, ובכך גם מבקשת לתת מענה לגידול המתמשך בתוחלת החיים והעלייה ביחס בין מספר המבוגרים בחברה הישראלית לבין כלל האוכלוסייה".

נאור הדגישה כי כל המטרות הללו הן מטרות ראויות שהיה צורך להתחשב בהן בעת קביעת גיל חובת הפרישה לפנסיה. "הצורך בהגנה על אינטרסים של עובדים וקידום ביטחון סוציאלי הוא אחד מיסודותיו של משפט העבודה כולו. בנוסף לכך, תכלית המבקשת לשמור על כבודם ופרנסתם של העובדים המבוגרים מכירה בהם כקבוצה נפרדת הזכאית להגנה בשוק התעסוקה, ומבטאת מוּדָעוּת ראויה לפגיעוּת של מבוגרים בתחום יחסי העבודה. מנגד, אין לדעתי פסול בהתחשבות גם באינטרסים של עובדים חדשים בשוק העבודה", ציינה.

המשנה לנשיאת העליון, השופט אליקים רובינשטיין, הצטרף לדעתה של נאור אך העיר כי לדעתו, ככל שיחס הגילאים כאמור ילך ויפחת - מגמה שעל-פי כל הנתונים הקיימים הולכת ומתחזקת - העלאת גיל הפרישה תהא כורח המציאות. "הדבר נובע מכך שאנשים במלוא כוחם בגילאים מבוגרים ירצו להמשיך לעבוד נוכח תוחלת החיים, אך גם, ואולי לא פחות, מיכולתה המוגבלת של המדינה - נושא מדאיג יותר ויותר - להעניק ביטחון סוציאלי ממשי לכמות הולכת וגדלה של אנשים אשר אינם נכללים בשוק העבודה", ציין.

לדבריו, בשל כך, ראוי שהגורמים הרלוונטיים יבחנו מדי עשור, לכל היותר, את גיל הפרישה הקונקרטי, והאם יש בנסיבות המשתנות כדי להביא להעלאתו.

השופט ניל הנדל אומנם הסכים למעשה לפסק דינה של נאור ולדחיית העתירה, אך הדגיש באופן מדוקדק את הפגיעה שעלולים לחוש אנשים שנאלצים לעזוב את עבודתם בגיל הפרישה, בניגוד לרצונם ותוך שהם עדיין מרגישים שהיו יכולים לתרום בעבודה זו לחברה. "יש גם אלה - אנשים שלגביהם קיים קשר הדוק בין הגדרתם העצמית לבין תרומתם במסגרת העבודה. ולפתע, על-פי מצוות לוח השנה, הם נאלצים לנתק את הקשר כליל. זאת על-אף שחלק מהם עודנו מסוגל ורוצה לתרום ואף באיכות גבוהה. הזמן, שהוא הנכס היקר ביותר לאדם, מחפש תוכן חלופי ולא מוצא. אדם כזה יכול להרגיש חסר ערך, מבודד ואף מושפל. הוא גם עלול לחוש שהוא מצוי מחוץ למרכז העיקרי בחברה, וכידוע - לעיתים קר מאוד בחוץ", ציין.