בית המשפט העליון התיר לפעיל הימין הקיצוני ואיש כ"ך לשעבר, איתמר בן-גביר, ולאחרים מתנועת כהנא, להציב משמרת מחאה סמוך ביתו בכוכב יאיר של שר הביטחון, שאול מופז.
ההיתר ניתן במהלך דיון (יום ב', 5.1.04) בעתירה שהגיש בן-גביר, וזאת על-אף התנגדות היועץ המשפטי לממשלה.
בן-גביר עתר נגד משטרת טייבה ושר הביטחון, שאול מופז (שצורף כמשיב פורמאלי לעתירה), שסירבה לאפשר לו להציב משמרת מחאה מול ביתו של מופז בכוכב יאיר.
בעקבות הערות השופטים דליה דורנר, אליעזר ריבלין ואילה פרוקצ'יה, הבינה הפרקליטות כי תפסיד בעתירה, ולכן חזרה בה מהתנגדותה לקיום משמרות כגון אלה. לפיכך, נקבע כי המשמרת תוצב במשך 4 ימים, בין השעות 10:00-16:00.
השופטת דורנר אמרה בדיון, כי "חופש הביטוי הפוליטי הוא זכות דמוקרטית חשובה ביותר". היא דחתה את הצעת המדינה, לאפשר לבן-גביר להפגין רק מול לשכת שר הביטחון בתל אביב.
הנשיא ברק פסל עצמו מלדון בעתירה
- למרות שלא נתבקש לכך
בדיון הקודם שהתקיים בעתירה בחודש דצמבר, בפני השופטים ברק, חשין, וג'ובראן, ביקש בן-גביר לפסול את השופט מישאל חשין מלדון בעתירה. הנימוק: בזמן שכיהן חשין כיו"ר ועדת הבחירות לכנסת ה-16, הוא אמר, לטענתו, כי "אנשי כ"ך צריכים לטבול 70 פעם במקווה".
"אמנם איני איש תנועת כ"ך, מאחר וזו אינה קיימת עוד", אמר בן-גביר לשופטים, "אולם אני סבור שיש מקום כי חשין יפסול עצמו בגין התבטאות זו, המציגה חשש לדעה קדומה כלפיי". לאחר התייעצות, קבעו השופטים שאין עילה אובייקטיבית בעטיה אמור חשין לפסול עצמו.
משניגשו הצדדים לדון בגוף העתירה, הציג בן-גביר צילומים של אנשי שמאל ואומנים, שהפגינו מול ביתם של שר החוץ, סילבן שלום, ושר האוצר, בנימין פוטין, וטען כי המשטרה נוקטת במדיניות אכיפה בררנית.
הנשיא ברק אמר לבן-גביר, כי המדינה מבקשת להציג חומר חסוי, ממנו עולה כי קיום משמרת המחאה תסכן את חייו של שר הביטחון מופז, אמנם לא מצד המפגינים, אלא מבחינת הפגיעה באמצעי האבטחה שלו. בן-גביר אמר, כי הוא משאיר את השאלה אם לשמוע את החומר החסוי לשיקול דעתו של הנשיא.
לאחר שברק שמע החומר החסוי, הוא אמר כי מאחר וגם הוא אישיות מאובטחת, הוא מרגיש, מבחינה אובייקטיבית, כי אינו יכול בעתירה. הנשיא ברק סיים את הדיון בכך שקבע מועד לדיון נוסף בעתירה, אך ציין כי הוא לא יישב בו.
פרשנות משפטית
עמדת הפרקליטות היתה מלכתחילה שגויה. אין כל חידוש בפסק הדין שלהלן, ומכאן שלא ברורה גישתה של הפרקליטות, לפיה אין לאפשר הפגנות מול ביתם של אנשי ציבור. למעשה, השופטים ביצעו כאן "איזון אופקי" בין הזכות לפרטיות של איש הציבור ובין חופש הביטוי של המבקשים להפגין.
באמצע שנות ה-90' קבע בג"צ בעתירה שהוגשה בדרישה להפגין מול ביתו של הרב עובדיה יוסף, כי יש לאשר הפגנה כזו, אולם בהגבלות מסויימות אותן שאבו מהמשפט האמריקני: time, place and manner. דהיינו, ההפגנה תאופשר, אולם לא בכל זמן (לא בשעות המנוחה), לא בכל מקום (אלא רק במרחק מה מביתו של איש הציבור) ולא בכך דרך (מספר המשתתפים יוגבל).
אמנם, השופט שלמה לוין היה בדעת מיעוט, וסבר כי יש להעדיף את הזכות לפרטיות על הזכות לחופש הביטוי, גם כשמדובר בהפגנה שקטה מול ביתו של איש ציבור. ואולם, בכל זאת היה חידוש מסויים בפסק הדין, שכן השופט אליעזר גולדברג, שהצטרף בדעת הרוב לעמדת הנשיא ברק, סייג אז את דבריו, וקבע: "יש לראות את המקום האפקטיבי היחיד לקיום אסיפה ליד מעונו של איש הציבור, רק שעה שהוא מנהל שם את כל פעילותו, או את עיקר פעילותו הציבורית. בכל מקרה אחר, אין סיבה שלא לראות כחלופה אפקטיבית את המקום שליד משרדו של איש הציבור".
מאחר והרב עובדיה יוסף מקיים את כל פעילותו בביתו, לא היתה אז לגולדברג בעיה לאשר את ההפגנה, ואולם במקרהו של מופז, נראה כי עמדתו היתה שונה. מכל מקום, מאז פסיקה זו, לא נתקבלה החלטה בבג"צ הסותרת את דעת הרוב בבג"צ 2481/93 דיין נגד וילק.
בג"צ 9510/03 איתמר בן-גביר נ' משטרת טייבה ואח'
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה