השופט עודד אל-יגון פסל עצמו במשפט קהלני

שופט בית המשפט השלום בתל אביב, השופט עודד אל-יגון, פסל עצמו מלדון במשפטו של אביגדור קהלני.

כנגד קהלני תלוי ועומד כתב אישום, בגין עבירות לכאורה בפרשת נמרודי. הוא מואשם, כי בעת היותו שר לביטחון פנים וגם לאחר מכן, סייע לנמרודי לקבל מידע על אודות החקירה הפלילית שהתנהלה כנגד עופר נמרודי.

השופט אל-יגון זיכה את קהלני כבר בשלב המקדמי, כשקיבל את בקשתו שלא להשיב לאשמה. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור שהגישה הפרקליטות, ביטל את ההחלטה, והורה על השבת הדיון בתיק אל השופט אל-יגון.

השופט אל-יגון קבע בהחלטתו, כי החלטתו לפסול עצמו אינה מבוססת על שיקולים משפטיים, אלא על תחושות לב ועל רצון למנוע פגיעה באמון הציבור ובמערכת המשפט וכן על רצון למנוע עינוי דין נוסף מן הנאשם. הוא העיר, כי ככל שהדברים תלויים בו, הוא מעדיף תחושה של אי-נוחות מסוימת עקב זיכוי מאולץ של חוטא, על-פני רגשות אשם בגין הרשעה שגויה.

השופט אל-יגון ציין בהחלטתו, כי הוא פוסל עצמו נוכח חששו כי כל פסק דין שיינתן על-ידו יהיה שנוי במחלוקת וההליך המשפטי לא ישיג את מטרתו.

השופט אל-יגון מתח ביקורת על דבריה של פרקליטת המדינה עדנה ארבל בתוכנית פגוש את העיתונות. השופט כתב: "אך מה שהובן על-ידי ערכאת הערעור לא הובן על-ידי חלק מן המבקרים, וגם פרקליטת המדינה מצאה לנכון להתראיין בתקשורת ולחלוק על החלטת ערכאת הערעור. לא מיותר להזכיר בהזדמנות זו גם הערה מפיה של 'גורם בפרקליטות', שצוטטה בתקשורת לאחר שניתנה הכרעת הדין המזכה, ואשר לפיה זוכה הנאשם הנאשם ממניעים אישיים שלי...".

השופט אל-יגון, בסגנונו הציורי השנוי כל-כך במחלוקת, סיים החלטתו בדברים הבאים:

"יש מימרה עממית - 'מי שנראה כמו ברווז והולך כמו ברווז וגם משמיע קולות של ברווז, הוא כנראה גם ברווז'. עם זאת, כאשר הברירה היא להישאר ברווז או לעטות על עצמי כסות מזויפת של טווס, אני בוחר ללא היסוס באופציה הראשונה. אתברווז לי איפוא בפינתי, ואתן לדברים להמשיך ולזרום בלעדיי, גם אם איני יכול למצוא להחלטה זו צידוק מהבחינה המשפטית".

_______________

[הערה שלי (י.י.): על-פי הנהוג והמקובל והפסוק במערכת השיפוטית, שופט אינו יכול לעשות לעצמו 'שבת'. הוא מחוייב לשפוט, גם כאשר הוא מותקף באופן פסול מצד הגברת הראשונה במערכת המשפט - היא עדנה ארבל.

יש לזכור, כי הפרקליטות/ארבל ביקשה מערכאת הערעור להעביר את התיק לשופט אחר, ובקשתה נדחתה. לכן השתמשה ארבל (כמנהגה הנלוז) והשתלחה בשופט באמצעות התקשורת, כדי לגרום לפסילת השופט. וכך אירע: השופט אל-יגון עצמו (שגם הוא, מחמת סגנונו, אינו שה תמים) כותב, כי החלטתו "אינה מבוססת על שיקולים משפטיים". ובמילים פשוטות: לא פסלתי את עצמי בשם מה שמתחייב וצריך מבחינת החוק והמשפט, אלא בגלל רצוני לצאת מקו האש של הגברת ארבל.

וזו תופעה מסוכנת. העולה מכך: הפרקליטות - שהפסידה למעשה בחלק ניכר במהלכיה בפרשת נמרודי, היא שמגישה את כתב האישום, והיא זו שמתמרנת שופטים - מי שיישב בדין בתיק פלוני, ומי יסתלק מתיק כנגד קהלני.

במצב רגיל, היתה מוגשת בקשה לבית המשפט, כדי למנוע מהשופט לפסול עצמו, אלא אם טעמיו המשפטיים כבדי משקל. וכאן קובע השופט עצמו, כי נימוקיו אינם משפטיים. הנשיא אהרן ברק התייחס למצבים דומים פעמים רבות, וכפה על שופטים לשבת בדין גם אם יש להם תחושת נוחות. השיפוט היא חובה ציבורית ומשפטית, קבע, ולא זכות. אך כאן אין מי שיעשה את העבודה, ואין מי שיאבק על כך. ומן ההפקר הזה תזכה, כרגיל, עדנה ארבל; כאילו שחסרה לה שררה, ומשל בהגינותה כבר השיבה את אותם 200 אלף ש"ח שהוציאה במרמה ובתחבולה מקופת המדינה במסווה של פיצויים, כביכול"].