ביהמ"ש: חטיפת ילד ובקשת הגירה - סותרות

"העבר מטיל צד כבד וסמיך שההווה איננו מפוגג". כך אומר שופט בית המשפט למשפחה בתל אביב, שמואל בר-יוסף, בנוגע לאם שחטפה את שני ילדיה לאירלנד ולאחר מכן ביקשה להתיר להם להגר עימה דרך קבע למולדתה. בר-יוסף דחה את הבקשה (2.9.15), תוך ביקורת חריפה במיוחד על התנהגותה של האם.

האם היא ילידת אירלנד, האב הוא ישראלי וילדיהם היו בני ארבע ושנתיים כאשר האם נטלה אותם בסוף 2012 לביקור באירלנד והחליטה להישאר שם עימם - ובכך חטפה אותם. האם החזירה את הילדים רק לאחר שהאב פתח בהליך משפטי, ואז ביקשה כאמור להתיר את הגירתם; בר-יוסף אומר, שחטיפה ובקשת הגירה הן תרתי דסתרי.

בר-יוסף קיבל במלואה את עמדת המומחית מטעם בית המשפט, בדבר הנזק הכבד שגרמה החטיפה לילדים ותנאי מגוריהם הבלתי-מספקים אצל האם, ונגד מתן היתר הגירה שמשמעותו ניתוק מן האב וזאת בין היתר משום שנזקי החטיפה עודם קיימים אצלם. הוא דוחה מכל וכל את טענותיה של האם נגד המומחית, ודוחה גם את חוות הדעת מטעם המטפלת הדיאדית בילדים שהגישה האם. על חוות דעת זו אומר בר-יוסף:

"לטעמי חבה המטפלת חובת נאמנות לקטינים עצמם, המקפלת בחוּבָּה גם חובה שלא לאפשר למאן דהוא לפרוץ את מסגרת הטיפול ולשם כך לשמור על סודיות. בחתימת המטפלת על התצהיר הנטען, נפרצו לכאורה גבולות הטיפול והופרה לכאורה חובת הנאמנות והסודיות, מעשים ומחדלים המטילים צל על עמדתה של המטפלת כעמדה מקצועית נטולת פניות".

"תיאורים מכמירי לב"

באותה רוח מתייחס בר-יוסף גם לתצהירי הגננת של הילד הקטן: "הגשת תצהירים נלהבים לטובת האם על-ידי גננת, שאמורה להיות אשת אמונם של שני ההורים, תוך הפגנת הזדהות טוטאלית עם האם, מוקשית בעיני ויש בכך כדי להטיל צל לעניין מהימנות". מעבר לכך, מציין בר-יוסף, הגננת יכולה להעיד על ההתנהלות היום-יומית אך לא על התהליכים ארוכי הטווח.

בר-יוסף ממשיך: "ניסיונותיה של האם להסביר את מעשה החטיפה ולהצדיק אותו, קל וחומר ניסיונה להתגולל על האב (בין בטענות לאלימות שהמומחית לא מצאה להן תימוכין ובין בטענה כי לא בא לבקר את הילדים באירלנד אלא בחלוף כמה חודשים), הינם תירוצים רפים בדיעבד, שאין בהם כדי להפחית כמלוא הנימה מחומרת המעשה". הוא סבור, כי האם תכננה מראש לחטוף את הילדים ולהציב את האב בפני אולטימטום: להגר מישראל או להתנתק מילדיו.

לדברי בר-יוסף, "האם יצרה סיטואציה מזיקה ובלתי אפשרית עבור הילדים והאב כאחד, וניסיונה להתהדר במעשים, שהינם בבחינת המינימום המתבקש כפועל יוצא מהמצב שיצרה במו ידיה לא יצלח. יתרה מזו, תיאוריה של האם - כיצד תלתה תמונות של האב בחדר הילדים, כיצד יזמה/אפשרה שיחות באמצעות הסקייפ וכיוצ"ב, הינם תיאורים מכמירי לב, המעידים דווקא על המצוקה הקשה בה היו שרויים הילדים. נקל להבין את הנזק החמור שנגרם לילדים הנאלצים לנסות ולהחיות את דמות אביהם באמצעות תמונות על הקיר או שיחות באמצעות המרשתת".

מסקנתו של בר-יוסף היא, כי "אין ספק, כי האם אוהבת את ילדיה ומסורה להם, כפי שציינה המומחית. ברם, ברגע האמת, כאשר האינטרס הצר של האם התנגש עם האינטרס המובהק של הילדים, האפיל הראשון לחלוטין על האחרון, ויש בכך כדי להעיד על פגם חמור בהתנהלותה ההורית של האם... [קיים חשש לפיו] אין לאם הפנמה אמיתית ועמוקה של חשיבות האב בעולמם של הילדים מחד-גיסא, וכי יש לה נטייה לצבוע את המציאות בצבעים התואמים את מטרותיה, מאידך-גיסא".

בר-יוסף מוצא עוד, כי טובת הילדים מחייבת שיישארו בישראל עם אביהם, בין היתר בשל יחסו החיובי כלפיהם מחד-גיסא, וקשייה הכלכליים הצפויים של האם באירלנד מאידך. לעומת זאת, האם יכולה להישאר בישראל ולנצל את יתרונותיה בשוק העבודה, אילו רק תחפוץ בכך. בר-יוסף חייב את האם בתשלום הוצאות בסך 40,000 שקל.