פרויקט סנאט: שרות התעסוקה נכשל בהשמה; מציעים להפריט חלק מהפונקציות של השרות

"יש להפריט חלק ניכר מהפונקציות של שירות התעסוקה ולהעביר חלק אחר לאחריות הביטוח הלאומי. שירות התעסוקה צריף להוות, בסופו של תהליך ההפרטה, גוף שיעסוק אך ורק בהתוויית מדיניות, ברגולציה ובפיקוח, אך לא בביצוע של השמות תעסוקתיות בפועל, או באישור זכאויות לאבטלה". כך עולה מנייר עמדה שערך פרויקט "סנאט", הפועל במימון קרן פרידריך אברט הגרמנית ועוסק בהעברת מידע לח"כים ולמקבלי ההחלטות.

על צוות ההיגוי של הפרויקט נמנים ח"כ גדעון סער (ליכוד), ח"כ יצחק הרצוג (עבודה) וח"כ אתי לבני (שינוי). את נייר העמדה חיבר פרופ' יצחק כץ, מומחה להפרטה, מנכ"ל מכון "מאגר מוחות" ומי ששימש בעבר כיועץ לענייני הפרטה לשר האוצר בעבר, יצחק מודעי ז"ל.

לדברי פרופ' יצחק כץ, מספר כשלים המאפיינים את פעילותו הנוכחית של שירות התעסוקה מסייעים בידי אלה המצדדים בהפרטתו ובהם: תדמיתו הירודה של שירות התעסוקה, והיותו גוף בירוקרטי ומסורבל הנתפס כגוף שעוסק, יותר מכל, ברישום טכני-מינהלי ובהמצאת אישורים ולא במציאת פתרונות אמיתיים של תעסוקה. זאת ועוד, טוען כץ, ישנן טענות כי לשירות התעסוקה ולעובדיו אין תמריץ אמיתי לצמצם את ממדי האבטלה או לחסלה, שכן בעשותו כן יישמט הבסיס להמשך קיומם והבסיס להעסקתם של העובדים בו.

פרופ' כץ אף מצטט בנייר העמדה טענות, כי תפקודו הלקוי של שירות התעסוקה אף תרם ותורם לגידול בהיקפי האבטלה. ההסבר לכך נעוץ במה שמכונה "אבטלת נוחיות", המתבטאת בבזבוז משאבים רבים בעריכת קורסים, הסבות והשתלמויות לא-אפקטיביות, לצד תשלום דמי האבטלה.

פרופ' כץ הדגיש, כי למעשה חלק ניכר משירות התעסוקה כבר הופרט "מלמטה" שעה שמחפשי עבודה ועובדים מסתייעים בחברות פרטיות למציאת תעסוקה או עובדים. בשוק התעסוקה פועלות מאות חברות העוסקות בהשמת כח-אדם (איתור, מיון וכד'), או בהעסקת כח-אדם ("קבלנים" או "מיקור חוץ") אצל לקוחותיהם. השוק מאופיין בתחרותיות רבה ממנה נהנים הן מחפשי העבודה והן המעסיקים.

לדברי פרופ' כץ, מדובר במציאות שהיא גם תולדה של ביטול "זיקת החובה" משנת 1991, לפיה היו חייבים כל המעסיקים במשק לקבל עובדים לארגונם, אך ורק באמצעות הפנייה של שירות התעסוקה. למעשה, זיקה זו הופרה עוד בטרם בוטלה גם על-ידי משרדי ממשלה, חברות ממשלתיות וכמובן על-ידי גורמי הסקטור הפרטי ולבסוף בוטלה רשמית. צעד הכרחי זה תרם להחלשות מעמדו של השירות במשק התעסוקה ובכלל.

עוד ציין פרופ' כץ, כי מחקרים שונים מלמדים כי מרבית מחפשי העבודה ובכלל זה מקבלי דמי האבטלה, המוצאים עבודה בתקופת הזכאות, אינם מוצאים עבודה באמצעות שירות התעסוקה. המציאות מלמדת, כי לשירות התעסוקה תרומה חלקית ומוגבלת בלבד במציאת עבודה וכי לכוחות אחרים, ובכלל זה לכוחות השוק הפרטי, תפקיד משמעותי יותר. לדבריו, גם המעסיקים הציבוריים והפרטיים, למדו מהניסיון המצטבר, כי סיוע אמיתי לצורכיהם יקבלו באמצעות הסדרים וגורמים פרטיים אחרים.

בין החלופות הפרטיות הנוספות, המהוות תחליף לשירות התעסוקה: חיפוש עצמי באמצעות מודעות "דרושים" באמצעי התקשורת ובעיקר בעיתונות, ובכלל זה פרסום מכרזים; היצע או חיפוש באמצעות אתרים רבים באינטרנט; פרסומים על-גבי לוחות מודעות במקומות עבודה ובמקומות ציבוריים; קיום מעין "לשכות עבודה" פנים-ארגוניות (כגון אוניברסיטאות או לשכות להכוונת חיילים משוחררים); השתתפות בכנסים וירידי תעסוקה המאורגנים על-ידי גורמים שונים; פניות אישיות למעסיקים; שימוש בחברים ומקורבים ועוד.

לדברי פרופ' כץ, גם לפגיעה בתדמית השירות יש משקל בהצעות להפרטתו, בין היתר, בשל היותו מזוהה עם האבטלה ועם הפרסומים השוטפים אודות ממדיה המתעצמים. בכך מזוהה השירות יותר עם האבטלה מאשר עם כל דבר חיובי אחר. כתוצאה נכך הוא נתפס כ"אשם", במקום להיתפס כפתרון.

עוד טוען כץ, כי שירות התעסוקה נתפס בציבור במידה רבה כגוף לא-יעיל, המאופיין בעומס ובתורים ארוכים ומייגעים, הגורמים בין השאר למהומות ולחצים. בניגוד לתפיסות ניהוליות מקובלות היום, הרווחות בסקטורים הפרטי והציבורי, הבאים בשערי השירות אינם נתפסים ומטופלים כ"לקוחות", והשירות אינו מתאפיין בפרמטרים ובנורמות רצויות של איכות השירות.

פרופ' כץ מציג בנייר העמדה גם את טענות מתנגדי הפרטת שירות התעסוקה. לדבריהם, העסקת כח-אדם באמצעות החברות ה"קבלניות" הפרטיות מחלישה את מעמדו של העובד, מצמצמת את זכויותיו ואת מערך התגמולים הישירים והעקיפים, זאת לעומת העסקה ישירה אחרת. מתנגדי ההפרטה אף טוענים בהקשר זה, כי כשלים ארגוניים, כגון עומס יתר ואי-הקצאת משאבים לשירות, אינם מצדיקים את הפרטתו וכי הפתרון מצוי דווקא בחיזוקו.

בסיכום נייר העמדה ממליץ כץ, כי האחריות הבסיסית והבעלות על השירות יוותרו בידי המדינה, שכן המדינה אינה יכולה להשתחרר ממחויבותה הבסיסית לטפל במחפשי העבודה למיניהם ולבטח במי שנואשו מלמצוא עבודה. המדינה אף חייבת לקבוע את הנורמות הראויות וזאת באמצעות חוקים, תקנות ואף מתן רשיונות, (למשל, כמתחייב מחוק העסקת עובדים על-ידי קבלני כח-אדם, 1996) וכן לפקח ולבקר.

יחד עם זאת, ניתן עדיין להפריט שירותים רבים שבתחומי האחריות של שירות התעסוקה, באמצעות חברות כח-אדם, קבלנים או זכיינים. לדבריו, במסגרת הפונקציות השונות המפורטות ניתן להקים מערכים חלופיים, מופרטים למחצה, בהם שותפים גורמי הסקטור הציבורי, הסקטור פרטי והמגזר השלישי-הוולונטרי. את הפונקציה של אישור לזכאות דמי אבטלה יש להעביר, לדעת כץ, לידי המוסד לביטוח לאומי, המופקד בחוק על ביטוח אבטלה, אם כי הוא מציין כי יש כאלה המרחיקים לכת וטוענים גם להפרטת פונקציה זו לידי זכיינים פרטיים.