העליון: פינוי בדואים בנגב אינו גירוש

פינוי בדואים היושבים בנגב ביישובים בלתי-מוכרים והעברתם ליישובים מסודרים אינו גירוש ואינו הפקרה. כך אומר (יום ג', 5.5.15) המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין.

לדברי רובינשטיין, "סוגיית הקרקעות בנגב וזכויות המדינה מזה וזכויות האזרחים הבדואים מזה, היא מן הקשות המאתגרות את מערכת הממשל, ומעורבת ברגשות טעונים ובוויכוחים פוליטיים; אך נאמר כבר כאן, כי הכרעתנו תחומה לתיק שלפנינו. אף שאין עינינו ואזנינו אטומות לסוגיות הציבוריות,

"הסוגיות הללו חורגות ככלל מתיק זה לעבר ויכוח על המצב בנגב, הבנייה הבלתי-חוקית המסיבית בו מזה, שאין הנוסע בדרכי הנגב יכול שלא להבחין בה, ושגדלה כפורחת, והנסיונות הרבים להסדרה תוך מו"מ מזה. בנשימה אחת נאמר, שברי כי כאשר מדובר בפינוי מי שיושבים בשטח שנים רבות, אין המדובר לא בגירוש ולא בהפקרה, אלא הפינוי המוצע כרוך בהצעות שונות של מעבר, בינוי, פיצוי ואפשרות מגורים".

הדברים נאמרו בחלטתו של בית המשפט העליון לדחות את ערעורן של 13 משפחות בדואיות המתגוררות (כבני-רשות ולא כמסיגי גבול) באזור נחל יתיר שבצפון הנגב, נגד ההחלטה לפנותן מאדמותיהן. המדינה מנהלת מו"מ עם משפחות אלו מאז שנות ה-80 והציעה להן לעבור ליישוב העירוני חירן העומד לקום באותו איזור, אך הן סירבו.

בית המשפט העליון החליט, באופן יוצא דופן, לדון בנושא בגלגול שלישי לאחר שתביעותיהן של המשפחות נדחו בעשר השנים האחרונות בידי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. רובינשטיין מציין, כי ההסכמה לדון בערעור נובעת רק מרגישותו הרוחבית של הנושא (הוא מעיר, כי באולם נכחו חברי כנסת ערבים ואישי ציבור אחרים), שכן מבחינה משפטית - לא היה מקום לדיון כזה.

לגופם של דברים קובע רובינשטיין, כי המדינה נהגה בסבירות, תום לב ושקיפות בטיפולה בעניינן של המשפחות, וכי בית המשפט העליון אינו המקום לתקוף את ההחלטות התכנוניות - בהן נוטה בית המשפט שלא להתערב. השופט ניל הנדל הסכים עם רובינשטיין, בעוד שהשופטת דפנה ברק-ארז סברה בדעת מיעוט שיש לדון מחדש בפיצוי למשפחות בשל כשלים שמצאה בהתנהלות המדינה.

את המשפחות ייצגו עוה"ד חסן ג'בארין וסוהאד בשארה, ואת המדינה - עוה"ד משה גולן והאני טרודי.