תקדים: מוכר חייב לגלות לקונה את המבצעים על המוצר בו הוא מתעניין

בפסק דין תקדימי שניתן (יום ג', 9.12.03) קבע בית המשפט המחוזי בירושלים, כי "חובת הגילוי הצרכנית רחבה יותר מאשר חובת הגילוי בחוזה אחר", ולכן, בעל עסק המציע לציבור מבצע על מוצר מסויים, חייב לעורר את תשומת לב הקונים למבצע ולתנאיו, גם אם אלה אינם ערים לכך.

סיפור המקרה שלפנינו הוא בשתי עורכות דין, רעיה טננהאוז ועידית פלדמן, שביקשו לרכוש לעצמן 2 רכבים חדשים מתוצרת 'מאזדה'. בדצמבר 2001 סרו השתיים לסניף חולון של חברת י.ד. רכב ותחבורה בע"מ, הידועה כ"אירופה קאר", שם רכשו את הרכבים ושילמו תמורתם במספר אמצעי תשלום: במזומן, בצ'ק דחוי ובכרטיס אשראי.

מבצע מיוחד לעורכי דין

מספר ימים לאחר הרכישה, קיבלו השתיים לביתן חוברת הנחות לעורכי דין המחזיקים בכרטיס אשראי מאסטרכארד, ובה נכתב כי קיים מבצע למכירת רכבים הנרכשים על-ידי עורכי דין מחברת אירופה קאר, ובלבד שישלמו באמצעות המאסטרכארד. בחוברת צויין, כי תוקף המבצע הוא עד סוף דצמבר אותה שנה.

לאור מבצע זה, טענו השתיים, כי הן היו זכאיות להטבה בסך 3,210 ש"ח. לפיכך הגישו תביעה בבית המשפט לתביעות קטנות, שם תבעו לקבל את סכום ההטבה לעורכי דין, וטענו לחוסר תום-לב מצד החברה וכן להטעיה ולהפרת חובת הגילוי החלה עליה.

לטענתן, למרות שנציג החברה ידע כי הן עורכות דין (החברה לא הפריכה טענה זו, נ.ש.), הוא לא הציג להן את קיומה של ההנחה המוצעת לציבור עורכי הדין בנוגע למוצר, ובכך הטעה אותן בעת המשא-ומתן לקניית הרכב.

השופט אברהם בן-הדור דחה את תביעתן, לאחר שקבע כי לא היתה מוטלת חובה חוקית על החברה להפנות את תשומת לב הקונות למבצע ההטבות. פועל יוצא מכך הוא, שהחברה לא הפרה חובה כלשהי. על פסיקה זו, הגישו השתיים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי.

ערעור על פסיקת בית משפט לתביעות קטנות

כאן המקום לציין, כי בית המשפט לתביעות הקטנות הוא ערכאה מיוחדת, אשר מטרתה לסיים סכסוכים בדרך מהירה ויעילה. לכן, הוא גם אחד היחידים שלמרות שהחלטתו בתביעה הינה סופית והוא יושב כערכאה ראשונה, הערעור על החלטתו טעון קבלת רשות מערכאת הערעור (בית המשפט המחוזי, בו דן בבקשה ובערעור שופט אחד בלבד).

הכלל שנקבע בפסיקה הוא, שעל בית המשפט לערעורים לשקול את מידת התערבותו, ולתת רשות ערעור "רק כאשר קיימת שאלה משפטית בולטת המצריכה התערבות, או כאשר השאלה המתעוררת חוזרת באופן קבוע בבית המשפט לתביעות קטנות, וקיים צורך להכריע בה".

שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, יוסף שפירא, אליו הוגשה בקשת רשות הערעור, נענה לבקשה, בנמקו כי "מצאתי לנכון לדון בסוגיה, מכיוון שלמרות העובדה כי המודעות הצרכנית גוברת, באשר המסחר תופס חלק נכבד משגרת חיינו, טרם ניתנה התייחסות בפסיקה לסוגיה העולה מהמקרה דנן, סוגיה אשר עשויה לחזור שוב ושוב כאשר מדובר בעסקאות צרכניות". השופט אף החליט לדון בבקשת רשות הערעור כאילו הוגש כתב הערעור עצמו.

המערערות: נציג המכירות ידע שאנו עורכות דין
ולמרות זאת לא הציע לנו את המבצע המיוחד

המערערות טענו, כי טעה בית המשפט לתביעות קטנות, כאשר קבע כי "לא היתה מוטלת על הנתבעת חובה חוקית להפנות את תשומת ליבן למבצע ההטבות. הנתבעת לא הפרה כל חובה". עוד טענו, כי הן הוכיחו כי הרכב שרכשו נרכש מצי החברה; כי המשיבה ידעה על היות המערערות עורכות דין במקצוען; כי מבצע ההנחות היה בתוקף במועד בו הן רכשו את הרכבים, וכי המשיבה לא פעלה בתום-לב בניהול המשא-ומתן עימן.

החברה חזרה על הטענות שהעלתה בפני בית המשפט לתביעות קטנות: התובעות רכשו רכב חדש ולא משומש מצי החברה, ואילו המבצע חל רק על רכבים משומשים; הרכישה לא בוצעה באמצעות כרטיסי אשראי; התובעות רכשו את הרכבים כשהתנאים היו ברורים וידועים, ללא כל לחץ, ובחרו בעצמן את צורת התשלום; הנתבעת גילתה לתובעות את כל התנאים הרלוונטיים ולא היה עליה לשאול על מקצוען של התובעות וכי על הנתבעת לא היתה מוטלת חובה כלשהי לגלות את תנאי ההטבה.

עקרון תום-הלב חולש על כל ענפי המשפט

בהחלטתו, קבע השופט שפירא כי "עיקרון תום-הלב במשפט הישראלי הינו עיקרון יסוד, וחל על כלל ענפי המשפט". על-פי פסיקת בית המשפט העליון, תום-הלב הוא "צורת התנהגות, הנקבעת לפי אמות מידה כלליות, על-פיהן מסיקים מהו הראוי והמצופה בנסיבות נתונות".

"דיני הגנת הצרכן מושפעים גם הם, באופן טבעי ומובן, מעקרון תום-הלב. איסור ההטעיה וחובת הגילוי... נזכרים מפורשות בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, יונקים באופן ברור מעקרון תום-הלב, המחייב רמת התנהגות בסיסית, גם בהנחה כי כל צד דואג לאינטרסים של עצמו, אך דאגה זו צריכה להיעשות בהגינות וביושר".

סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן קובע, כי "לא יעשה עוסק דבר - במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת - העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה; בלי לגרוע מכלליות האמור, יראו עניינים אלה כמהותיים בעסקה: ... (13) המחיר הרגיל או המקובל או המחיר שנדרש בעבר, לרבות תנאי האשראי ושיעור הריבית".

סעיף 4 לחוק מטיל על העוסק חובת גילוי כלפי הצרכן, בנושאים מסויימים. השופט שפירא אימץ את פרשנותה של ד"ר אורנה דויטש לשני סעיפים, לפיה "ההטעיה במחדל בסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן מתייחסת למצבים של אי גילוי, דהיינו למחדל 'טהור'". השופט מאמץ למעשה פרשנות רחבה לסעיף 2, "דהיינו, פרשנות זו, הגורסת כי קיימת חובת גילוי רחבה, וכי הטעיה במחדל פירושה הפרת חובת גילוי, זאת בניגוד לעמדת בית המשפט קמא".

ההבדלים בין חוק הגנת הצרכן וחוק החוזים

השופט מדגיש, כי קיים הבדל בין חובת הגילוי מכוח חוק הגנת הצרכן ובין סעיף 15 לחוק החוזים, שם מוגבלת ההטעיה במחדל רק למקרים בהם יש חובות גילוי מכח הדין, הנוהג והנסיבות.

בית המשפט מוסיף, כי בעוד אפשרות ביטול חוזה מכוח הטעיה שבחוק החוזים, תקפה "בין אם היתה הטעיה במרמה, בין אם היתה ברשלנות או אף בתום-לב וללא רשלנות", הרי שכדי להפר את חובת הגילוי "דרושה לפחות רשלנות מצידו, דהיינו שהוא לא נקט את האמצעים הדרושים להגיע למידע, ובכך שלא היה ער לכך שהצד השני איננו יודע את המידע, אף שהיה יכול לדעת על-כך".

"בנוסף", מציין השופט שפירא, "קיימים הבדלים מהותיים בין העסקה הצרכנית לעסקה המסחרית. שהרי קיימים פערי כוחות בעסקה צרכנית בין העוסק לקונה, בעוד שבעסקה מסחרית ההנחה היא כי שני הצדדים שווי כוחות בעת המשא-ומתן. חוק הגנת הצרכן, כפי שציינו לעיל, מרחיב את חובת הגילוי על-פני חוק החוזים. מכאן, שחובת הגילוי במקרה שלפנינו היתה רחבה".

וכפי שציינה ד"ר אורנה דויטש בספרה: "ההבדלים החשובים בין העסקה הצרכנית למסחרית יבואו לידי ביטוי בקביעת היקף חובת הבדיקה של העובדות לצורך הגילוי הנאות, וגם בנטל שמוטל על הצד שכנגד - בענייננו הצרכן - לבדיקת העובדות מצדו הוא. בהקשר זה עיקר הנטל ייפול על כתפי העוסק".

"במקרה שלפנינו", קבע שפירא, "נציג המכירות ידע על עובדת היותן עורכות דין, ובכך הטעה אותן לגבי תנאי המבצע לעורכי דין לגבי מכירת הרכבים. אשר להטעיה, גם לפי האמור בחוק החוזים הרי שהיתה הפרה, מכיוון שגם אילו נציג המכירות היה תם-לב, מדובר בהטעיה. לגבי הפרת חובת הגילוי, הרי שגם אם נציג המכירות לא ידע כי קיים מבצע על רכבים אלו עבור עורכי דין, הרי שהתרשל בתפקידו מבחינה מקצועית כנציג מכירות של החברה, שכן מן הראוי שנציג שכזה יהיה מודע למבצעים המוצעים על-ידי החברה באותה עת".

על אילו רכבים חל המבצע?

השופט אף דחה את טענת החברה, שיוצדה על-ידי עו"ד א' פופר, לפיה המבצע לעורכי הדין חל רק רכבים משומשים מצי רכבי החברה ולא על רכבים חדשים, ולכן נכתב בחוברת "ברכישת רכב מצי החברה". השופט שפירא גער בחברה וקבע, כי "אף טענה זו מלמדת על חוסר תום-לב והטעיה מצד המשיבה, אם זה הפרוש שהיא נותנת למילים 'צי החברה'. אם ברצונה היה לסייג את המבצע לרכב משומש, היה עליה לכתוב זאת באופן מפורש, צלול וברור!".

בית המשפט אף דחה את טענת החברה, לפיה בלאו הכי המערערות לא שילמו בכרטיס המאסטרכארד, אלא בכמה אמצעי תשלום שונים. "ייתכן וטענה זאת היתה מקובלת עליי", קבע השופט, "אילולא הייתי סובר כי ההטעיה וחובת הגילוי בנוגע לצרכן, חלה גם על אמצעי התשלום השונים הנוגעים למבצע".

"כמו כן, אילו היתה המשיבה מגלה למערערות על קיומו של המבצע וכי התנאי לרכישה במסגרתו הוא תשלום בדרך מסוימת, הרי שבפני המערערות היתה אפשרות הבחירה לגבי אופן התשלום. היה והיו מסכימות, היו נהנות מהמבצע ואם לא היו משלמות באותו כרטיס אשראי, לא היו זכאיות להיכלל במבצע".

לסיכום, קבע השופט: "חובת הגילוי הצרכנית רחבה יותר מאשר חובת הגילוי בחוזה אחר. מכאן אני סובר, כי במקרה דנן הייתה הטעיה, בין אם במכוון ובין אם בתום-לב או רשלנות, והופרה חובת הגילוי הצרכנית, לפחות באופן רשלני אם לא למעלה מזה".

"הואיל והתוצאה של ביטול ההתקשרות והשבה אינה רלוונטית במקרה שנעשה כבר שימוש ברכב, הרי שיש לזכות את המערערות בסכום ההטבה".

אירופה קאר חוייבה, אם-כן, לפצות כל אחת משתי המערערות בסכום ההטבה, בסך 3,210 ש"ח, וכן ב-3,000 ש"ח הוצאות משפט.

בר"ע 567/03 רעיה טננהאוז נ' י.ד. רכב ותחבורה בע"מ - אירופה קאר