לא הלעלות

מעבדה אחת. שני אנשים. 45 דקות. 36 שאלות. ארבע דקות של מבט אחד בעיני השנייה וקשר אחד ארוך ומתמשך.

למרות שהתאור נשמע מגוחך למדי כמתכון להתאהבות, האם יש סיכוי שבכל זאת יש פה משהו מבטיח? לפחות על-פי מחקר שבוצע לפני יותר מ-15 שנה על-ידי פרופ' לפסיכולוגיה מאוניברסיטת סטוני ברוק, ארתור ארון.

במהדורה האחרונה של הניו-יורק טיימס, תחת הכותרת "אהבה מודרנית", נזכרה פרופ' מנדי לן קטרון במחקר של פרופ' ארון משנת 1997, שבהצלחה מרובה הכניס 52 זוגול של גברים ונשים זרים וזרות, יחד עם 19 זוגות של נשים זרות למעבדה וגרם להם להתקרב האחד לשניה בצורה משמעותית בדרך שתוארה לעיל.

השיטה הייתה פשוטה: לאורך 45 דקות, פרופ' ארון ביקש מהמשתתפים לשאול הזה את זהה 36 שאלות (הרשימה המלאה למטה). כל שאלה הפכה יותר ויותר אישית, החל מ"בהינתן בחירה מכל אדם בעולם, עם מי היית רוצה לסעוד יחד"? לפני שהחלה ה"חקיה" מתחת לפני השטח של זכרונות, משאלות חבויות, יחסים עם אימא ואפילו הפקיד שמחשקות האהבה והתשוקה בחייו של השני.

בסוף החלק של השאלות, פרופ' ארון ביקש מכ אחד מהזוגות לנעוץ מבט בעיני השני למשך ארבע דקות. בסופו של המחקר, על בסיס תוצאותיו, הזוג הפך קרוב במידה משמעותית. ולאחר ששה חודשים, אחד מהזוגות - גבר ואישה - התאהבו ונישאו.

קרטון, באחד הלילות כשישבה ושתתה בבר עם חבר, אמר לה משפט בנוסח "אני חושב, שבעצם אפשר להתאהב בכל אחד. אם כן, איך למעשה בוחרים באחד מסוים?"

קרטון, כמובן, נזכרה במחקר של פרופ' ארון וההשפעה המוזרה של יצירת קשר חודע עם אדם אחר וביקשה מהחבר שאירח לה לחברה לבדוק זאת. הם בילו שעתיים כשהם עונים לשאלות שכלל המחקר של פרופ' ארון ולפני שסיימו את הבילוי התבוננו האחת בעיני השנייה כשהם עומדים על גשר.

המחקר הניב תוצאות מפתיעות גם עבור קרטון, שהתאהבה ב"חבר לשאלות".

פרופ' לפסיכולוגיה מאוניברסיטת טקסס שבאוסטין, ארט מרקמן, מאמין שמספר דברים התרחשו באחת. למעשה, אם קיימץ מסיכה פיסית בסיסית, הרי שאפשר לעורר קשר כמעט עם כל אחד.