חרפה בבית הנשיא

שלוש שנים היו למשכן הנשיא להתכונן לטכס חילופי נשיאי בית המשפט העליון - אבל דומה שההכנות נעשו בחופזה וכלאחר יד, לפחות במה שנוגע לחקשורת.

זה התחיל מכך שבית הנשיא כלל לא עדכן את כתבי המשפט על נוהלי הטכס, ובעיקר על זמני ההגעה ואופן הכניסה. כאשר פנה הח"מ לדוברות בית הנשיא בשבוע שעבר, נאמר לו שהפרטים יופצו יום-יומיים לפני האירוע. זה לא קרה. פנייה בדוא"ל לא זכתה למענה. רק בפנייה טלפונית, יום אחד לפני ההשבעה, נמסר שמספיק להצטייד בתעודת עיתונאי ולהגיע בשעה 15:15 - כאשר הטכס מתחיל ב-16:00.

הגעתי ב-15:10. עד שעברתי את הבידוק, השעה הייתה 15:40. כן, חצי שעה של בדיקה ביטחונית. בעצם, 20 דקות של עמידה בחוץ ועוד עשר דקות של בידוק - שכלל גם חיטוט במחשב כדי לוודא שיש בו צליל (ממש כך), והוצאה של כמעט כל תכולת התיק שלי למרות שיש מכונת שיקוף.

האבסורד גדול במיוחד לנוכח העובדה, שלכתבי המשפט יש תעודה של משמר בתי המשפט, המאפשרת להם להיכנס לכל בית משפט בארץ בלי תור ובלי בדיקה. כלומר: אם הטכס היה נערך בבית המשפט העליון, עם אותם משתתפים ממש (הנשיא וראש הממשלה), לא היינו עוברים בדיקה כלשהי.

הפשלות לא נגמרו בביתן הכניסה. באולם הטכסים של המשכן הוכנו מקומות רק לתקשורת האלקטרונית; עיתונאים אחרים היו צריכים להחליט לבד איפה הם יושבים. בדרך כלל עצמאות כזו היא דבר נחמד, אך לא בטכס בו יש לא מעט מקומות שמורים ולא נעים להידחף. בסוף התיישבנו בשתי השורות האחרונות - גם בגלל שעד שסיימנו את הבידוק, לא נותרו יותר מדי מקומות לבחירה. למותר לציין, כי לא היו לנו תנאים מינימליים - שולחן, שקעים, משהו.

וכך, מה שאמור להיות אירוע שיא רב-רושם, נחקק בזיכרון כאירוע שהתקשורת נתפשת בו כסרח עודף, כמי שאנשיה חשודים כל עוד לא יוכח אחרת, כמי שעבודתם כנראה שולית. ואיך אני יודע שאפשר אחרת? - משום שאת החלק הראשון של היום, בבית המשפט העליון, העבירה הנהלת בתי המשפט (ולענייננו - הדוברות), ביעילות ובמאור פנים, בלי שום בעיות ועיכובים. כדאי לבית הנשיא ללמוד משהו.