משפט הבנקאים: כך חלפה תהילת עולם

כך חולפת תהילת עולם". נזכרתי באימרה לטינית מפורסמת זו, כאשר קראתי את הראיון עם עו"ד משה לדור, שהיה ראש צוות התביעה במשפטם של ארבעת ראשי הבנקים הגדולים, ב-1994.

אותם ארבעה, שעד למפולת המניות ב-1983 היו כביכול שליטי הכלכלה בישראל, נפלו כמעט בבת אחת כאשר התפוצצה פרשת ויסות מניות הבנקים,ב-6 באוקטובר 1983 - השערורייה הכלכלית הגדולה ביותר בתולדותיה של ישראל, שהשפעתה מורגשת בבנקאות ובכלכלה עד היום.

לא היה פשוט להושיב אותם על ספסל הנאשמים, כאחרוני העברינים, בבית המשפט המחוזי בירושלים. עו"ד לדור מתאר בראיון את הלבטים - ואולי התירוצים - שהיו לפרקליטות, אם להעמיד לדין את הארבעה - יו"ר בנק לאומי ארנסט יפת, יו"ר הנהלת בנק הפועלים גיורא גזית, יו"ר דיסקונט רפאל רקנאטי ומנכ"ל בנק המזרחי אהרון אלעזר מאיר.

פרס שכנע את רקנאטי להתפטר

צילום: פרס. שכנוע [צילום: פלאש 90]

ועדת החקירה הממלכתית בראשות השופט משה בייסקי, שהממשלה מינתה בלחץ דעת הקהל, הורתה להם ב-16.4.86, להתפטר. שלושה, שהיו שכירים, צייתו כמעט מיד. רקאנטי סירב. הוא טען בתוקף, שבנק דיסקונט נמצא בשליטתו, ואי-אפשר לאסור על אדם לנהל את רכושו הפרטי. הייתה דרושה שיחה נוקבת, בספטמבר 1986, בינו לבין שמעון פרס, אז שר האוצר, כדי שיתפטר.

דעת הקהל דרשה גם להעמידם לדין פלילי. היועץ המשפטי לממשלה דאז, יוסף חריש, סירב. ב-12.11.89 הודיע שלא יעמיד לדין, לא אותם וגם לא את חמשת רואי החשבון של הבנקים הגדולים, "כי הם כבר נענשו על-ידי ההדחה". רבים רגזו. אזרחים הגישו בג"ץ נגד חריש. ב-10.5.90 קיבל בית המשפט העליון את העתירה, ביטל את החלטת חריש והורה לו לשקול את הנושא מחדש. ביום האחרון של 1990 הגיש חריש תביעה פלילית נגד הארבעה, וגם נגד חמשת רואי החשבון.

"הבנקים סברו שהמדינה היא סניף שלהם"

צילום: [צילום: פלאש 90]

באפריל 1994 הורשעו שלושה מהבנקאים, וגם רואי החשבון. הבנקאי הרביעי, יפת, ביקש להישפט בנפרד, ובמשפט-בזק, שהסתמך על הראיות של המשפט העיקרי, הורשע חודש לאחר מכן. יפת נדון לתשעה חדשי מאסר, ולקנס של 900 אלף שקל. גזית, שזוכה חלקית, נידון לשלושה חדשי מאסר בעבודות שירות. רקנאטי נידון למאסר של מספר חודשים. מאיר נידון לשנתיים מאסר על תנאי ולקנס של 600 אלף שקל. בית המשפט העליון, שדן בערעורים שהגישו, ביטל ב-29.2.96 את ענשי המאסר, אך הותיר ללא שינוי את רוב ההרשעות ואת הקנסות.

בהחליטו להקל בעונשי הבנקאים, ציין בית המשפט העליון שהמדינה הייתה מודעת לעבירת הויסות. זו נקודה מעניינת: לדור עצמו מציין בראיון, שהעובדה שהאוצר ובנק ישראל הכירו בויסות, הביאה להיסוסים אם להגיש נגדם כתבי אישום. במשפט עצמו אמר גזית משפט, שהתפרסם מאוד: "כשהייתי החשב הכללי באוצר (עד 1977), סברתי שהבנקים הם מעין סניף של המדינה. כשבאתי לבנק הפועלים נדהמתי לגלות, שהבנקים סבורים שהמדינה היא סניף שלהם".

שלושה נפטרו תוך שנה

מעניין ומעורר מחשבות לגלות, ששלושה מראשי הבנקים נפטרו תוך שנה, זמן לא ארוך לאחר סיום ההליכים המשפטיים. ארנסט יפת נפטר בניו-יורק במאי 1997, תוך כדי ניתוח; אהרון אלעזר מאיר נפטר שלושה חדשים אחריו; רפאל רקנאטי (שהמשיך לכהן כיו"ר קבוצת אי.די.בי. שהיא חברת השקעות ולא בנק) נפטר במאי 1998. שלושתם נפטרו בגיל זהה, 74.

גיורא גזית, הצעיר בין הארבעה (היה בן 59 בעת המשפט) פנה לעסקים שונים, ובהם ביטוח והשקעות בנדל"ן ברומניה. הוא נקלע לקשיים, ובנובמבר 2009 הכריז עליו בית המשפט המחוזי בתל אביב, לבקשתו, פושט רגל, בגין חובות של 18 מיליון שקל.

רק גליה מאוד לא הודחה

צילום: [צילום: פלאש 90]

לא רק ארבעת הבנקאים, אלא גם נגיד בנק ישראל ד"ר משה מנדלבאום נאלץ להתפטר, לאור המלצות ועדת בייסקי. מנדלבאום מכהן כיום כמרצה בכיר לכלכלה במכללה האקדמאית באשקלון. מי שלא התפטרה הייתה המפקחת על הבנקים, גליה מאור, שלכאורה הייתה אמורה לפקח על הבנקים שלא יווסתו את מניותיהם. ועדת בייסקי קבעה שהיא אכן אחראית, אך מנימוקים שונים לא הורה לה להתפטר. בשל כך הייתה יכולה לעבור לאחר מכן לבנק לאומי ולהעפיל שם עד לדרגת מנכ"ל.