"להעמיד הבנקאים לדין תוך כדי הוויסות"

עו"ד משה לדור, שעמד בראש התביעה הפלילית נגד ארבעת ראשי הבנקים הגדולים בפרשת הוויסות המפורסמת, מגלה: "לא העמידו אותם אז לדין, כי חששו שהדבר יביא למפולת" * "התלבטתי קשות אם להגיש את התביעה"

אלעזר לוין
"מבחינה תיאורטית, אפשר היה להעמיד לדין את ראשי הבנקים תוך כדי תקופת ויסות מניות הבנקים" - אומר עו"ד משה לדור (70), שהיה ראש צוות התביעה במשפטם של הבנקאים. הוויסות הופעל במשך שנים, עד אוקטובר 1993, ואילו התביעה נגד ראשי הבנקים הוגשה רק בדצמבר 1990.

עו"ד לדור, מודה בראיון המתפרסם ב"משפט פתוח", בטאון פרקליטות המדינה: "אמנם, כבר בתקופת הויסות התמלאו יסודות העבירה, והמשבר היה צפוי מראש. אבל לפרקליטות לא היה אומץ להגיש תביעה. חששו, שהגשת התביעה תביא לאותו משבר. אני מניח שהייתי מגלה רפיון בנקודה זו" (לדור לא היה אחראי לנושאים אלו בתקופה שעד 1983, א.ל.).

רק גליה מאור לא הודחה

משבר מניות הבנקים פרץ ב-6 באוקטובר 1983, וגרם נזקים כבדים לציבור המשקיעים והחוסכים. בלחץ דעת הקהל מינתה הממשלה ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט משה בייסקי. הוועדה פסקה ב-16.4.86 כי יש להדיח את ראשי ארבעת הבנקים הגדולים ואת נגיד בנק ישראל משה מנדלבאום. הוועדה קבעה שהמפקחת על הבנקים גליה מאור אחראית אף היא למשבר, אך מנימוקים שונים לא המליצה להדיחה, דבר שאיפשר למאור להתקדם עד לתפקיד מנכ"ל בנק לאומי.

שלושה מראשי הבנקים, שהיו שכירים - יו"ר לאומי ארנסט יפת, מנכ"ל פועלים גיורא גזית ומנכ"ל מזרחי אהרון מאיר - התפטרו כמעט מיד. יו"ר דיסקונט, רפאל רקנאטי, סירב להתפטר, באומרו כי הוא מבעלי הבנק, ואי-אפשר לאסור עליו לנהל את רכושו. הוא התפטר בספטמבר 1986, לאחר שיחה נוקבת עם שמעון פרס, אז שר האוצר.

בית המשפט העליון נגד חריש

דעת הקהל לא הסתפקה בהדחות, ודרשה להעמיד את הבנקאים לדין. יוסף חריש, שהיה אז היועץ המשפטי לממשלה, החליט ב-12.11.89 שלא להעמידם לדין, בין היתר, "משום שדי בהדחתם". קבוצת אזרחים התקוממה והגישה עתירה לבג"ץ. ואכן ב-10.5.90 קיבל בית המשפט העליון את העתירה, ביטל את החלטת חריש (אירוע די נדיר!) והורה לו לשקול את הנושא מחדש. ביום האחרון של 1990 הגיש חריש תביעה פלילית נגד הארבעה, וגם נגד חמישה רואי בחשבון, באותו נושא.

לדור מגיב בזהירות על החלטת בית המשפט העליון נגד חריש. לדור: "ראוי שבית המשפט העליון יתערב בכל מקרה שבו החלטת התובע חורגת ממתחם הסבירות".

"הייתה לי תחושת חוסר ביטחון"

לדור, שמונה לראש צוות התביעה, מודה: "התלבטתי קשות אם בית המשפט הוא המקום לנהל תיק כזה. לאורך השנים ליוותה אותי מעין תחושת חוסר ביטחון, האם אפשר היה למצות את הדין אתם במסגרת הליך פלילי. בין הספקות - היקף חומר החקירה, אופיו הכלל-משקי של הוויסות, משך הזמן שבו פעל. וגם העובדה שהוויסות נעשה בגלוי ובידיעת האוצר ובנק ישראל. הבנקים קבעו את כללי המשחק. הציבו מולנו את מיטב עורכי הדין, שטענו שהויסות היה כשר או לפחות מקובל".

אולם לאחר המשפט ופסקי הדין המרשיעים, החליט לדור שאכן היה צריך להגיש את התביעה. הוא מציין (כפי שאמר גיורא גזית בעדותו), כי הבנקים הובילו את הוויסות, והאוצר ובנק ישראל חטאו במחדלים.

המשפט התנהל קצת בעצלתיים, והסתיים באפריל 1994 עם הרשעתם של שלושה מהבנקאים, וגם רואי החשבון. הבנקאי הרביעי, יפת, ביקש להישפט בנפרד, ובמשפט-בזק, שהסתמך הראיות של המשפט העיקרי, והורשע חודש לאחר מכן. יפת נדון לתשעה חודשי מאסר, והאחרים נידונו לעבודות שירות או למאסר על תנאי. כן הוטלו עליהם קנסות גדולים, בעיקר 900 אלף שקל ליפת ו-600 אלף שקל למאיר. רוב הבנקאים הגישו ערעור לבית המשפט העליון, שב-29.2.96 סיים את הפרשה, בבטלו את ענשי המאסר, ובהשאירו על הקנסות על-כנם. אכן, אחד הנימוקים להקלה בעונש היה, שהמדינה הייתה מודעת לפעולות הבנקאים.

"קיבלנו שיעורים פרטיים בכלכלה ובבנקאות"

לדור מגלה, כי צוות התביעה קיבל שיעורים פרטיים מפרופסורים לכלכלה, לחשבונאות ולתורת המימון. כדי לנהל את המשפט כהלכה "אסור במקרה כזה להיות תלוי במומחה שיזין אותנו" - הוא אומר.

סופם של ראשי הבנקים היה עצוב: יפת, רקנאטי ומאיר נפטרו בתוך שנתיים, לערך, מסיום ההליכים המשפטיים, והם בני 75 לערך. הרביעי והצעיר בהם, גיורא גזית, האריך ימים ונכנס לעסקים שונים, אך נקלע לקשיים כספים ולחובות. בנובמבר 2009 הכריז עליו בית המשפט כפושט רגל, לפי בקשתו, בשל חובות של 18 מיליון שקל. רק לדור התקדם. הוא מונה ב-1994 לפרקליט מחוז ירושלים, ואחר כך לפרקליט המדינה.