תובע טרדן ומשמיץ לא יוכל לתבוע

בצעד חסר תקדים קבע (15.9.14) שופט בית משפט השלום בתל אביב, ארז שני, כי תובע שהטריד את בית המשפט במאות בקשות והטיח שוב ושוב עלבונות כלפי השופט וכלפי יריביו לדין, לא יוכל לנקוט הליכים נגד אותם נתבעים בשנתיים הבאות.

לדברי שני, אל מול זכות הגישה לערכאות ניצבות שלוש זכויות חשובות לא פחות: זכות היסוד להליך ענייני בלא הטרדות וללא אווירה של לשון רחוב ואיומים; שמירת כבודו של ההליך המשפטי בשל חשיבותו לחברה; וניהול סביר של משאבי הזמן של בית המשפט והצדדים. שני מציין, כי פגיעה בכיסו של התובע אינה אפשרית בתיק זה, שכן הוא חסר אמצעים וגם אינו משלם את שכר המומחים ששכר.

שני מצטט כמה מדבריו של התובע כלפיו לאורך ניהול התיק, כגון: "אתה תמשיך לשחק עם המשפחה הזאת כדי שכמה אשכנזים יקבלו כסף. אני לא סופר את מערכת המשפט"; "אתה בושה לשופטי ישראל"; "הוא [שני] מזייף את הפרוטוקול כמו שזייף בפעמים קודמות"; "ראית איזה קקמיקה של שופט. אתה ביזיון לבתי המשפט בישראל"; "המשחק מכור"; "אני לא מתכוון להשתתף בפארסה הזאת".

"מנהל את ההליכים לשמם"

לאור התנהגות זו של התובע, ביקש שני מהצדדים להתייחס לאפשרות שיוציא נגדו צו חוסם. בא-כוחו של התובע (שגם שמו נאסר בפרסום) טען, כי שני אינו רשאי להעלות מיוזמתו אפשרות זו, הכחיש שנפלו פגמים בהתנהגותו של מרשו וטען שאם שני נפגע מן הדברים - עליו לפסול את עצמו.

שני דחה את כל הטענות הללו באומרו, כי לא יעלה על הדעת שאחד הצדדים יוכל לחרץ ולגדף את בית המשפט כאוות נפשו, והשופט לא יוכל להגיב. הוא מצטט כאמור דוגמאות מהתנהגותו של התובע, כדי להוכיח שאין כל יסוד לטענה שלא נפל פגם במעשיו. עוד אומר שני, כי לשיטת בא-כוחו של התובע - יכול צד לגדף את השופט וכך להכריח אותו לפסול את עצמו.

לצד זאת מציין שני, כי התובע מנהל מזה 15 הליכים נגד הצד שכנגד, ובשלוש השנים האחרונות לבדן הגיש נגדו 14 תביעות. עוד הוא עומד על כך שהתובע הגיש בתביעה הנוכחית עשרות ואולי מאות בקשות, תוך שהוא מנצל את העובדה שקיבל פטור מאגרה בשל מצבו הכלכלי ואת העובדה שייצוגו ממומן בידי הציבור (באמצעות הסיוע המשפטי במשרד המשפטים). דומה שהתובע מנהל את ההליכים לשמם ותוך הטחת עלבונות לכל עבר, שכן הסעד הכספי שהוא מבקש - נמוך מאוד, מוסיף שני.

מכוח הסמכות הטבועה

שני סוקר באריכות את הצעדים בהם יכול לנקוט בית המשפט במצב קיצוני ויוצא דופן שכזה. הוא אומר, כי אומנם בשנות ה-70 נקבע שאין מקום להפעיל בישראל את דוקטרינת הצו החוסם, אך אין מקום להתעלם מהשינויים הניכרים שהתחוללו בארבעת העשורים שחלפו מאז אותה החלטה. הוא מגיע למסקנה, כי ביכולתו להוציא צו חוסם מכוח סמכותו הטבועה של בית המשפט לתת כל סעד, ומכוח סמכותו הטבועה לנהל את המשפט באולם ומחוצה לו.

"צו חוסם אינו נשקל רק עת מדובר בבעל דין טרדן המגיש תובענות סרק או בקשות סרק. צו חוסם יכול להינתן גם עקב עילה שונה, קשה יותר בחומרתה, לאמר זילות ביהמ"ש", סבור שני. עוד הוא אומר, כי בית המשפט העליון התיר בשנת 1996 להוציא צו חוסם במקרים חריגים וקיצוניים, תוך נקיטת משנה זהירות. שני גם מזכיר, כי עמיתו, יהורם שקד, קבע שהגשת הליכים בידי בעל דין מסוים - שהכפיש את הצד השני ואת בית המשפט - תהיה מותנית בהפקדת 1,500 שקל.

לדברי שני, השופט יגאל מרזל קרא כבר לפני תשע שנים למחוקק לקבוע את הדרך להוצאת צו חוסם. "המחוקק לא נענה לקריאה, הלכות סותרות נמצאות מעט ואין מנוס מלשוב ולשאול האין הפסיקה צריכה, בלית ברירה, לומר את דברה", הוא מוסיף. לאור כל זאת קבע כאמור שני, כי התובע לא יוכל לנקוט בשנתיים הקרובות בהליכים נוספים נגד הנתבעים בתיק. התובע ואחיו חויבו בתשלום הוצאות של 60,000 שקל, מתוכם ישלם התובע 48,000 שקל.