ביהמ"ש מסביר מדוע זוכה רצון מעבדות

בית המשפט המחוזי בתל אביב אומר (יום ג', 9.9.14), כי לא ניתן להרשיע את גואל רצון באחזקת נשותיו בתנאי עבדות, הן משום שלא הוכח הטיעון הפסיכולוגי שעמד בבסיס האישום והן משיקולים משפטיים.

עיקרי ההכרעה בנושא האישום בעבדות פורסמו בידי סגנית הנשיאה, נורית אחיטוב, והשופטים מרים דיסקין ורענן בן-יוסף, בטקס פרישתה של אחיטוב. רצון הורשע כמעט בכל עבירות המין שיוחסו לו, אשר בוצעו הן כלפי נשותיו והן כלפי כמה מבנותיו הקטינות.

השופטים מציינים, כי המדינה ניפחה את אישום העבדות בצורה כוללנית, כך שלא ניתן היה לדעת מה הבסיס העובדתי אליו היא מתייחסת לגבי כל אשה. במהלך הסיכומים אף חזרה בה המדינה מאישום זה בנוגע לשש מתוך 18 קורבנותיו של רצון, ועשתה זאת בלא נימוק של ממש.

טענת האחזקה בעבדות התבססה בעיקרה על תיאוריה של הפסיכולוג ד"ר גרין, ולפיה אדם יכול לשלוט בחברו באמצעים נפשיים בלבד. גרין אף טען, מגיעות משום הפרסום, וייחס למשל את הצלחתה של קוקה-קולה, למרות שהמשקה מכיל מרכיבים מזיקים - כהשפעות נפשיות שכאלו. ואולם, גרין הודה שעמדה זו אינה מקובלת על כלל החוקרים, ואף לא התבקלה בידי בתי המשפט בארה"ב.

השופטים אומרים, כי נשותיו של רצון יצאו מביתן, היו לרשותן כלי רכב, הן ידעו שאורח חייהן עם רצון אינו שגרתי, אך בזמן אמת הביעו את רצונן ממנו. עוד הם מזכירים כי בשולי "מסמך המשפחה" - התקנון הדרקוני של הכת - נכללה הצהרה חתומה לפיה מי שרוצה יכולה לעזוב אותה וללכת לדרכה.

בית המשפט אינו מקבל את התיאוריה של גרין בדבר שליטה מנטלית וקובע, כי לא ניתן להסתמך עליה בפסק-דין פלילי. השופטים מעירים, כי אם תתקבל עמדת המדינה ייווצר מצב בלתי אפשרי בו כל נאשם החבר בקבוצה כלשהי יוכל לטעון כי עשה את מעשיו בשל שליטה נפשית של אותה קבוצה. הדבר ירוקן מתוכן את יסוד האחריות הנפשית בפלילים, ויאפשר לנאשמים להתחמק מעונש על יסוד טענה שלא ניתן יהיה להוכיח אותה ולהפריך אותה בכלים משפטיים ומקצועיים.

עוד מציינים השופטים כי המדינה לא טענה כי רצון אנס את נשותיו במהלך השנים בהן שכבו עמו, ובכך היא למעשה סותרת את טענה שלה לפיה הוא שלט בלא מיצרים בגופן ובנפשן.

השופטים קובעים כי את עבירת האחזקה בעבדות יש לפרש וליישם בהתאם למטרתה: מאבק בסחר בבני אדם. לכן, העבדות, צריכה להתבטא בכפייה פיזית ולא בהשפעה נפשית בלבד. השופטים גם מזהירים מפני הרחבת יתר של עבירה זו, באומרם שמן ההקשר החקיקתי ברור שלא לכך התכוון המחוקק.