ביהמ"ש: לקבוע כללים להערכת פערי השתכרות

"המצב לפיו אין כללים וקריטריונים לצורך הערכת מרכיב מהותי וחשוב של הפרשי כושר השתכרות, אינו ראוי ורצוי כלל... יש לקבוע אמות מידה ועקרונות, ולו כלליים, על-מנת שבפני הציבור ובית המשפט תהיה תשתית מסודרת שעל בסיסה ניתן יהיה להעריך את גובה הפיצוי". כך אומר (26.8.14) סגן נשיאת בית המשפט למשפחה בתל אביב, נפתלי שילה.

שילה מתייחס לסוגיה כיצד יש לכמת מצב בו כושר ההשתכרות של אחד מבני הזוג שנפרדו גבוה בהרבה משל האחר, דבר הבא כמובן לידי ביטוי בירידה חדה ברמת החיים של השני לאחר הפירוד. הוא מצטט מספרו של דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, פרופ' שחר ליפשיץ, המציג שתי שיטות אפשריות לחישוב זה.

* השיטה הקניינית: מבוססת על העלייה בכושר השתכרותו של המפרנס העיקרי מזמן הנישואין ועד זמן הגירושין, בהפחתת כישרון אישי והשכלה שנרכשה לפני הנישואין. ההפרש מהוון, תוך הפחתת מקדם סיכון לירידה בהשתכרות, והמפרנס העיקרי משלם בבת אחת את הסכום שנקבע. לדברי שילה, זוהי גישה בעייתית ביותר מבחינה מעשית.

* גישת צמצום פערי הכנסות: ההנחה היא שבני הזוג הסתמכו לאורך השנים על כושר ההשתכרות הגבוה יותר, ולכן יש לפצות לתקופה מוגבלת את בן הזוג האחר. שילה סבור שזוהי הגישה הראויה, ואומר שמספר השנים בגינן יינתן פיצוי יהיה תלוי בנסיבות המקרה: הפער בכושר ההשתכרות והרכוש שניתן בנפרד לבן הזוג ה"חלש" יותר.

הדברים נאמרו בפסק דינו של שילה בנוגע לחלוקת רכוש בין בני זוג, כאשר הגבר הוא הנדסאי אלקטרוניקה המשתכר 23,000 שקל לחודש, בעוד האישה משתכרת 7,600 שקל בלבד כמאמנת אישית. שילה מציין, כי בניכוי המזונות שישלם הגבר, עומד הפער על 12,400 שקל בחודש. הוא קבע שלאישה מגיעים 22% מהפער כנגד 22 שנות הנישואין, למשך שלוש שנים - דהיינו 98,000 שקל. לצד זאת קבע שילה, כי הגבר ישלם לאישה 3.5 מיליון שקל בגין מניות החברות שבבעלותו, בפריסה לשבע שנים.

הגבר חויב בתשלום הוצאות בסך 50,000 שקל. את האישה ייצגו עוה"ד ורד רוס-מזור ורות דיין, ואת הגבר - עוה"ד אורי וייס ורונן עדיני.