בג"צ דחה (יום ד', 26.11.03) עתירה שטענה לאי-חוקתיות הדרישה לחברות בלשכת עורכי הדין ולתשלום דמי חבר ללשכה, כתנאי לעיסוק במקצוע עריכת הדין.
בעתירה, שהוגשה על-ידי עורך הדין הוותיק חיים שטנגר, נטען כי סעיפים 2(2), 42 ו-93 לחוק לשכת עורכי הדין, המחייבים את עורכי הדין להיות חברים בלשכה ולשלם לה דמי חבר כתנאי לעיסוק במקצוע, הם בלתי חוקתיים, בהיותם פוגעים בחופש העיסוק במידה העולה על הנדרש. לכן, טען שטנגר, סעיפים אלה הם בטלים ואין לנהוג על-פיהם.
שטנגר טען, כי אף אם יש מקום לקבוע חובת חברות בלשכה של עורכי דין, אין צידוק לכפות חברות בלשכה מסויימת. לטענתו, יש לאפשר הקמתן של מספר לשכות עורכי דין, כאשר כל עורך דין יבחר בלשכת עורכי הדין הנראית לו.
המועצה הארצית והוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין הסכימו, כי דרישות החוק פוגעות בזכות לחופש העיסוק, אך פגיעה זו מקיימת את תנאי פסקת ההגבלה בחוק יסוד: חופש העיסוק, ולכן היא חוקתית. לטענתם, קיים אינטרס ציבורי בהטלת חובת רישוי ופיקוח על מקצוע עריכת הדין ולשם כך יש צורך בקיומו של גוף מפקח עצמאי, שאינו תלוי ברשויות השלטון.
דרישת החברות בלשכת עורכי הדין, טענו מוסדות הלשכה, נועדה להבטיח כי הלשכה תרכוש סמכות ביחס לעוסקים בעריכת דין ותוכל לבצע את תפקידיה, ולמטרה זו חיוני לאפשר ללשכה לגבות דמי חבר. מוסדות הלשכה גם טענו כי רק לשכה אחת, המייצגת את כלל עורכי הדין, והמציגה עמדה אחידה, תוכל לבצע את תפקידי הפיקוח והסדרת העיסוק המקצועי.
יושב ראש הכנסת ושר המשפטים, שצורפו אף הם כמשיבים בעתירה, הצטרפו לעמדת הלשכה, וטענו כי את מקצוע עריכת הדין ניתן להסדיר בדרך סבירה, על-ידי המדינה או על-ידי גוף אוטונומי, כדוגמת הלשכה. שתי הדרכים כאחת, טענו יושב ראש הכנסת ושר המשפטים, עומדות בדרישותיה של פסקת ההגבלה.
בנוגע לגביית דמי חבר ציינו, כי כל עוד אין בהם "חסם ממשי המונע הצטרפות ללשכה", הם מקיימים את דרישתה של פסקת ההגבלה. השניים התנגדו למסירת סמכויות הפיקוח השלטוניות למספר לשכות של עורכי דין, בטענה כי צעד כזה עלול לגרום לפגיעה בהגינות הליך הפיקוח.
בפסק דינו, קבע השופט ברק - אליו הצטרפו השופטים ריבלין וגרוניס - כי הוראות החוק נגדן מופנית העתירה, אכן פוגעות בחופש העיסוק של עורכי הדין, וכי פגיעה זו אינה מזערית. עם זאת, כתב ברק, מדובר בפגיעה העומדת בתנאי פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: חופש העיסוק, כלומר היא נעשתה בחוק ההולם את ערכי מדינת ישראל, היא נועדה לתכלית ראויה ופוגעת בזכות החוקתית במידה שאינה עולה על הנדרש.
"האם ההוראות הרלוונטיות בחוק הלשכה – המטילות דרישה של חברות בלשכה והמלוות זאת בדרישה לשלם דמי חבר – פוגעות בחופש העיסוק באופן הולם את ערכיה של ישראל?", שאל ברק. "האם הפגיעה נועדה לתכלית ראויה? לשם מתן תשובה על שאלות אלה, יש לבחון את התכלית המונחת ביסוד ההסדר שהמחוקק קבע. תכלית זו הינה להבטיח – באמצעות גוף סטטוטורי המפעיל פיקוח ובקרה מקצועיים על השירות שעורך הדין נותן ללקוחו – רמה נאותה של שירותי עריכת דין לציבור ושמירה על טוהר המקצוע".
"לדעתי", השיב ברק, "תכלית זו הולמת את ערכיה של ישראל והיא נועדה לתכלית ראויה. רבים במדינה נזקקים לשירותי משפט. אלה נוגעים לעניינים הרגישים ביותר של האדם, חירותו ויחסיו עם זולתו. חוק, הקובע פיקוח ובקרה על אופן הגשמתם של שירותי המשפט, והנועד להבטיח כי רק אנשים הראויים לכך יוכלו לתת שירותים חשובים אלה, הינו חוק ההולם את ערכיה של ישראל והנועד לתכלית ראויה".
ברק הוסיף וקבע, כי הוראות החוק נגדן מכוונת העתירה פוגעות בזכות לחופש העיסוק במידה שאינה עולה על הנדרש.
"קיים קשר רציונלי בין הקמתו של גוף סטטוטורי אשר מפעיל ביקורת ופיקוח על מקצוע עריכת הדין, ודואג כי יישמר כבוד המקצוע, לבין חברותם של עורכי הדין בגוף זה. אמת, אין זה תנאי חיוני להבטחת התכלית האמורה כי עורכי הדין יהיו חברים בגוף המפקח. קיימים בעניין זה מודלים שונים, אשר כולם מקיימים את דרישת ההתאמה בין מטרה לאמצעי. הבחירה בין אלה נעשית במסגרת מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה".
"בכל הנוגע לשאלת ה"התאמה" (ה-fit), אין ספק שקיימת התאמה בין המכשיר שנבחר לבין המטרה שהוא נועד להגשים", ציין ברק והוסיף "נראה לי כי דרישת החברות כשלעצמה אינה פוגעת בחופש העיסוק יותר מאשר דרכים אחרות העומדות לרשות המחוקק להפעיל פיקוח בלא חברות".
"האם קיים יחס נאות בין מידת התועלת הצפויה לצמוח לציבור מהפעלתו של האמצעי החקיקתי לבין מידת הנזק הנגרמת בעטיו לחופש העיסוק? האם המחוקק ירה בתותח כדי לפגוע בזבוב? חיוב החברות מקנה ללשכה את הסמכות הנחוצה לה לשם הסדרת תחום עריכת הדין. להסדרה זו תועלת חברתית חשובה. אל מול תועלת זו, ניצבת הפגיעה בחופש העיסוק שמקורה בחיוב החברות. פגיעה זו מצומצמת בהיקפה, הן משום שהיא אינה מוסיפה על תנאי הכשירות המקדמיים והן משום הפיקוח ההדוק, המבטיח אי-ניצולה לרעה. התועלת החברתית עולה על הנזק האישי".
"הגעתי, איפוא, למסקנה, כי הוראות חוק הלשכה, המחייבות עורך דין להיות חבר בלשכה כתנאי לעיסוקם בעריכת דין, פוגעות אמנם בחופש העיסוק אך פגיעה זו היא כדין, שכן היא ממלאת את הוראותיה של פסקת ההגבלה", סיכם ברק.
ביחס לסוגיית דמי החבר, כתב ברק כי "מקובל עליי, כי דרישה זו (לתשלום דמי החבר; ר.כ.) פוגעת בחופש העיסוק. פגיעה זו מקיימת את דרישותיה של פסקת ההגבלה. דמי החבר הם מקור למימון פעולות הפיקוח וההסדר הנעשות על-ידי הלשכה. לא נטען בפנינו, כי שיעורם של דמי החבר והמצבים בהם אי-תשלומם מביא לפקיעת החברות בלשכה, יוצרים חסם ממשי בפני המבקשים לעסוק בעריכת דין. מעבר לנדרש - ולאור ההוראה על שמירת הדינים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - אציין, כי אילו היה עליי לבחון את חוקתיותם של דמי החבר מזווית הראייה של דיני הקניין, הייתי בוודאי סבור כי מתקיימים בפגיעה זו תנאים של פסקת ההגבלה שבחוק יסוד זה".
את יושב ראש הכנסת ושר המשפטים ייצגה עו"ד דנה בריסקמן. לשכת עורכי הדין יוצגה על-ידי עו"ד גיורא ארדינסט ועו"ד יהודית אדלשטיין.
בג"צ 2334/02 חיים שטנגר, עו"ד נ' יו"ר הכנסת ואח'
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה