אורי שטרייכמן לא מוותר. שטרייכמן הגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב הדוחה את תביעתו לחייב את איש העסקים נעם לניר לשלם לו 2 מיליון דולר.
שטרייכמן, לשעבר טייס בחיל האוויר הישראלי, היה מנהל הפעילות של חברת ההימורים אמפייר און ליין שבשליטת נועם לניר ואף הוקצו לו אופציות בחברה.
שטרייכמן טען בתביעתו כי לניר התחייב במסמך כתוב כי במקרה של מכירת פעילות ההימורים באינטרנט של אמפייר און ליין ישולם לו תגמול משמעותי על עבודתו ותרומתו בסך 2 מיליון דולר.
לדבריו, מאחר שהפעילות נמכרה ואמפייר חדלה מלעסוק בפעילות זו לחלוטין הוא זכאי לתשלום על-פי המסמך שמסר לו לניר במהלך פגישה ביניהם ולפיו " במקרה של פירוק ומכירה יש לאורי תוספת מזומן של 2 מיליון דולר".
לטענת שטרייכמן המסמך האמור בחתימתו של לניר נמסר לו במהלך פגישה אישית בניהם ונוכח התמרמרותו מקריסת מנגנון התגמול שניתן לו בדמות אופציות שאיבדו את ערכן, ועל-רקע חששו כי הסיום המוחלט של פעילות אמפייר תתרחש טרם שהוא יקבל את הבונוס שהובטח לו.
בית הדין האזורי נדרש להכריע בשאלה האם המסמך מהווה התחייבות בת תוקף לשלם לשטרייכמן 2 מיליון דולר? והאם שטריכמן זכאי לזכויות שונות מכוח יחסי עובד-מעביד ביניהם פיצויי פיטורים ואובדן הכנסות. לניר הכחיש כי נתן לשטרייכמן התחייבות אישית לתשלום בונוס בסכום של 2 מיליון דולר.
בתצהיר שהגיש שטרייכמן לבית הדין הוא פירט את עושרו של לניר וטען כי הלה העלים עובדות מהותיות מתשקיף ההנפקה של אמפייר אונליין. מאידך הציג לניר את שטרייכמן כמי שב"מרוץ" אחר הכסף רימה את רשויות המס, ניסה להונות את בית הדין ואף איים עליו.
בית הדין השתכנע כי במסמך ניתנה התחייבות על-ידי לניר לשלם לשטרייכמן 2 מיליון דולר בהתקיים התנאים המפורטים במסמך, וכי חתימתו של לניר על המסמך תומכת בעמדתו של שטרייכמן כי מדובר בהתחייבות.
ואולם בית הדין קבע כי יש לדחות את התביעה לתשלום 2 מיליון דולר על יסוד המסמך, זאת נוכח העובדה שלא התקיים אחד התנאים הנקובים במסמך- פירוק חברת אמפייר.
עוד קבע בית הדין כי אין המדובר בהתחייבות אישית של לניר אלא בהתחייבות של חברת אמפייר, ועל כן אין להטיל על לניר אחריות אישית לתשלום על-פי המסמך.
עם זאת קיבל בית הדין חלקית את התביעה לפיצויי פיטורים וחייב את אמפייר לשלם לשטרייכמן פיצויי פיטורים בסך 26,250 דולר בתוספת הפרש הצמדה וריבית ממועד סיום קשרי העבודה בינואר 2007.
שטרייכמן טוען בערעורו כי בית הדין האזורי שגה בפרשנותו לתנאי ה"פירוק" שבמסמך ההתחייבות, ובכך שקיבל את גרסתו של לניר לפיה התנאי האמור מחייב אירוע של פירוק חברה במובנו המשפטי של הליך הפירוק.
לדברי שטרייכמן אילו בית הדין היה מחיל את כללי הפרשנות שבדין על נסיבות העניין כפי שהוא עצמו קבע אותן היה מגיע אז לכלל מסקנה הפוכה מזו שהגיע אליה.
לדברי שטרייכמן באמצעות עו"ד צב בר-נתן הוא ולניר לא דנו ביניהם בפירוק במובן המשפטי כי אם דווקא בפירוק במובנו המילולי הלבר- משפטי כפי שהדיוטות מבינים ומשתמשים במונח זה, המתייחס לחיסול העסק, סיום המצב הקיים כפי שהכירו אותו, וסוף דרכם המשותפת.
לסיכום טוען שטרייכמן בערעורו כי בפסק הדין נפלה שגיאה מהותיות היורדות לשורשו של עניין ומצדיקות את התערבות ערכאת הערעור ותיקון העוול שנגרם לו.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה