מחלוקת בעליון: ספורט אתגרי - סיכון מרצון?

חילוקי דעות בבית המשפט העליון בשאלה האם ההלכה שנקבעה בשנת 1959 בנוגע להסתכנות מרצון רלוונטית לעולם המודרני בכלל ולספורט אתגרי בפרט. בעוד המשנה לנשיא מרים נאור ואליקים רובינשטיין עונים בחיוב (13.4.14), סבור השופט יורם דנציגר שיש מקום לבחון שוב נקודה זו.

השאלה עלתה בערעורים ההדדיים בעקבות מותו של שלמה חרובי, לשעבר המשנה לנשיא אלביט, בעת מסע רפטינג בנהר וואטוט שבפפואה גינאה החדשה בשנת 2005. בית המשפט המחוזי בירושלים הטיל את האחריות על חברת נהרות שארגנה את המסע, היא ערערה על חיובה ומשפחת חרובי ביקשה לשנות את הסכום שנקבע לטובתה.

אחת מטענותיה של נהרות הייתה, כי חרובי היה מודע לסכנות המסע ונטל אותן על עצמו, וכי הוא חתם על סעיף ויתור על תביעות. בית המשפט העליון דחה את שני הערעורים, תוך תמימות דעים בין השופטים, לפיה התרשלותה של נהרות והמצגים המטעים שהציגה בפני המשתתפים ברפטינג (בו נספו שני ישראלים נוספים) מאיינים כל הסתכנות עצמית וכל סעיף ויתור. עם זאת, כאמור, במישור העקרוני התגלעו חילוקי דעות.

אין ויתור על חריגה מנהלים

נאור ורובינשטיין מסתמכים על פסק דינו של השופט חיים כהן משנת 1959, לפיה הסתכנות מרצון לא חלה "כשהמעשה שגרם לנזק לא היה פעולה רצונית של הניזוק, אלא מעשהו של המזיק אשר הניזוק, בדעתו את הסיכונים הכרוכים בו, אך ציפה לו בלבד: בהעדר ראיה על רצון ההסתכנות, אין להסיקו מידיעת הסכנה בלבד, כשם שאין להסיק רצון ההסתכנות מידיעת הסכנות הטמונות במלחמה או בהתפוצצות או באסונות טבע".

נאור אומרת: "המנוח ידע - או, לכל הפחות, שהיה עליו לדעת - על אודות הסיכון הטמון בשיט רפטינג, בפרט באזור בלתי מוכר; וכי הוא הסכים לאותה 'חשיפה' לנזק שעשוי להיגרם כתוצאה מהסיכונים הרגילים הנלווים לשיט בנהר מסוכן. אולם, המנוח לא קיבל על עצמו את הסיכון להתרחשות נזק - לרבות מוות - כתוצאה מניהול המסע שלא כמובטח ובניגוד למתוכנן, באופן שחרג מהנהלים שהחברה המארגנת עצמה קבעה - דהיינו, התנהלות בנהר ללא עצירות ולא, כפי שצריך היה לעשות, עקב בצד אגודל, תוך בדיקת היכולת להמשיך בשיט לנוכח המכשולים המצויים בתוואי הדרך".

על סעיף הוויתור אומרת נאור, כי היא שותפה לדעה לפי יש לפרש סעיפים כאלו בצמצום. "הוויתור על זכות תביעה בגין נזקי גוף צריך להיות לאחר שהמוותר מיודע על הסיכונים שאותם אופף הוויתור. בה במידה שאין לומר כי המנוח הסתכן מרצון בכך ש'נהרות' תחרוג מנהליה ותבצע את השיט בשונה מהמתוכנן, כך לא יעלה על הדעת שגדר התפרסותה של תנית הפטור, אף אם תוכר היא כתקפה, יהיה על כל נזק גוף באשר הוא, לרבות נזק אשר נגרם כתוצאה מחריגה מהנהלים - כפי שאירע כאן", היא אומרת.

רובינשטיין מסכים עם גישתה של נאור: "אכן נכון היה המנוח להסתכן בספורט אתגרי; על כך לא ייתכן חולק, שהרי המצטרף שוב ושוב למבצעי ספורט אתגרי כמו שיט בנהרות געש, מכיל בצופן אישיותו נכונות לסיכון, שרוב רובם של בני אנוש לא היו מכניסים עצמם אליו מעיקרא. ואולם, המנוח לא היה מתאבד.. הוא היה אדם מן היישוב, ובעוד שברי כי סיכון נכון היה בהחלט ליטול, לא כללה נכונות זו, כדברי חברתי, סיכון למוות כתוצאה מניהול חריג של המסע בנהר, ללא בדיקת הסיכונים האורבים במרוץ הנהר בהמשך".

השאלה העיקרית - היידוע

לעומתם אומר דנציגר: "סבורני כי דווקא בעולם המודרני, שבו קיימות כיום לא מעט פעילויות ספורט אתגריות שתכליתן העיקרית הינה להביא לריגוש כתוצאה מנטילת סיכון (מחושב) כזה או אחר, עשויה לחזור הגנת ההסתכנות מרצון לקדמת 'הבמה'". כשם שאין לרוקן מתוכן את הגנת ההסתכנות מרצון, מדגיש דנציגר, "הרי שאין מקום להרחיבה ולקבוע כי עצם ההשתתפות בפעילות ספורט אתגרית כלשהי פוטרת את מארגן הפעילות מכל אחריות בנזיקין".

דנציגר סבור שיש לפתח את הפסיקה בנושא זה בהדרגה, והוא מצביע על המרכיב העיקרי שלדעתו יש לבחון: "ראוי לשים דגש על חובות הגילוי והיידוע של מארגן הפעילות כלפי המשתתפים בפעילות בדבר הסיכונים הטמונים בה ובדבר אמצעי הבטיחות והזהירות הננקטים על ידו. אין להוציא מכלל אפשרות שייתכנו פעילויות ספורט אתגריות, אשר טמון בהן סיכון גבוה ושאמצעי הבטיחות הסבירים בהם נוקט מארגן הפעילות אינם יכולים להקטינו די הצורך, ובכל זאת יהיו כאלה שירצו ליטול בהן חלק. ככל שההשתתפות בפעילויות כאלה נעשית לאחר שהמשתתפים קיבלו את כל המידע הנדרש ממארגן הפעילות, לרבות הסיכונים מחד ואמצעי הזהירות, על מגבלותיהם, מאידך-גיסא, ייתכן שראוי יהיה לראות במשתתף כמי שהסתכן מרצון".

גם בנושא הוויתור על התביעות, סבור דנציגר, יש מקום למחשבה מחודשת: "סבורני, מבלי לקבוע מסמרות, כי בתחום הספורט האתגרי ראוי לשקול מחדש את הגישה המצמצמת הנהוגה בפסיקתו של בית משפט זה בנוגע לתניות פטור מנזקי גוף ולנקוט במקומה בגישה גמישה יותר, אשר בחלק מהמקרים תכיר בתוקפן של תניות מסוג זה. ושוב, השאלה הינה בראש ובראשונה שאלה של היקף הגילוי והיידוע של מארגן הפעילות בנסיבות קונקרטיות".

את משפחת חרובי ייצג עו"ד גידי פרישטיק, ואת נהרות - עוה"ד אפי נוה וענבל זילברג.