"לציין בצוואה שתורגמה לשפתו של המוריש"

כאשר צוואה נכתבת בשפה שאינה מובנת למוריש ומתורגמת לו בעל-פה, יש לציין עובדה זו בגוף הצוואה. בהעדר אמירה כזו, ניתן לטעון שהמוריש לא הבין את הוראות הצוואה. כך אומרת (29.3.14) שופטת בית המשפט למשפחה בירושלים, אורית בן-דור ליבל.

לדברי בן-דור ליבל, "מקום שהמצווה הצהיר כי 'זו צוואתי', התקיימה הדרישה הצורנית. ואולם, מצווה שהצהיר 'זו צוואתי' על פני צוואה כאשר הוא לא קורא את השפה בה נערכה הצוואה, ראוי שאם הצוואה הוקראה בפניו יצויין הדבר בצוואה, וראוי שגם העדים יאשרו עובדה זו על פניה.

"אם הדבר לא נעשה אין לנו עניין בפגם פורמלי במובן של סעיף 25 לחוק הירושה המעביר את נטל השכנוע אל שכמו של התובע את קיום הצוואה, אלא בכשל המאפשר לטעון כי הוא לא הבין את הוראות הצוואה. במובן הזה ובזה בלבד, על התובע את קיום הצוואה להוכיח בראיות כי המצווה ידע והבין תוכנה של הצוואה.

"לפיכך, משעמד מבקש הקיום בנטל שהועבר עליו והוכיח בראיות כי המצווה ידע שזו צוואתו בפן המהותי, כלומר, ידע את תוכנה והבין את הוראותיה - כגון שזו אכן הוקראה/תורגמה לו בשפה שהוא שומע, הגם שעובדה זו לא צוינה על פני הצוואה - חוזר נטל השכנוע על שכמו של המתנגד לקיומה להוכיח את פסלותה של הצוואה" מטעמים אחרים המופיעים בחוק הירושה.

הדברים נאמרו בהחלטתה של בן-דור ליבל לדחות התנגדות לצוואה שנערכה בעברית, כאשר המוריש ידע רק ערבית. עד הקיום החתום על הצוואה העיד שהיא תורגמה בעל-פה לערבית ונקבע שניתן לסמוך על עדותו. בהמשך דחתה בן-דור ליבל טענות אחרות נגד כשרות הצוואה. את מבקשי קיום הצוואה ייצג עו"ד מוהנד ג'בארה, ואת המתנגדת - עו"ד חוסיין איוב.