"פסקתי אבל לא ישנתי"

כיצד משיגים צדק בתיקי משפחה, מרובי רגשות ותסבוכות? השופט צבי ויצמן, כיום במחוזי מרכז ועד לאחרונה בבית המשפט למשפחה, הדגים זאת (יום ו', 28.3.14) בסמינריון המשפט העברי של מחוז תל אביב בלשכת עורכי הדין.

מעשה באישה ששנתיים לאחר פטירת בן-זוגה, ביקשה לקבוע שהוא היה אבי בנה. הוריו של הבן התנגדו לבצע בדיקת רקמות, והדרך היחידה שנותרה הייתה לפתוח את הקבר ולבצע בדיקת דנ"א. "היה לי ברור שאני צריך לשכנע את ההורים להסכים לבדיקת רקמות", אמר ויצמן.

ויצמן פנה למומחית במכון לרפואה משפטית ושאל אותה האם ניתן לבצע בדיקה כזו. "המילה הראשונה שלה הייתה: 'השתגעת?' אחר כך היא אמרה לי, שזה כרוך בהבאת בולדוזר, להסיר את המצבה, להוציא את הגופה, לנסר את עצם הירך, להפוך את זה לאבקה ולשלוח למעבדה באנגליה. גם אז לא ברור שהבדיקה תצליח, וכל זה עולה הרבה מאוד כסף. אמרתי לה לשלוח לי חוות דעת מפורטת ושאני אעתיק אותה כמות שהוא לתוך פסק הדין, כך שההורים יקראו מה ייעשה לגופת בנם.

"בפסק הדין קבעתי שאין ברירה אלא לפתוח את הקבר, אבל דחיתי את הביצוע בשבועיים כדי לתת להורים זמן לחשוב. אחרי שבוע הם באו ואמרו שהם מסכימים לבדיקת רקמות. התברר שהוא אכן היה האב של הילד. אחרי זמן מה האם אושפזה והגיעה אלי בקשה למנות את ההורים כאפוטרופוסים לילד, והיום הם מגדלים אותו וגם הגיעו איתו לביקור בבית המשפט".

במקרה אחר התבקש ויצמן להכריז על מותה של אישה שנעלמה שנים רבות לפני כן, למרות שהיועץ המשפטי לממשלה התנגד להכרזה זו. הוא הסתמך בין היתר על הפסיקה ההלכתית, כאשר עוד במאה ה-15 קבע ר' ישראל איסרלין ב"תרומות הדשן", לפיהם כאשר יש "בי דואר" - אדם לא יכול להיעלם. לאחר כשנה קיבל ויצמן מכתב מאחיו של בן-זוגה של הנעדרת, ובו סיפרו שמאדם דכאוני הוא חזר לחיים, התחתן ועומד להפוך לאב.

"קיבלתי פקס: אירע נס"

במקרה שלישי, כאשר היה שופט תורן ("כל המקרים הקשים נופלים עליך כשאתה שופט תורן"), התבקש לאשר פיום קנה בחולה חסר הכרה אך משפחתו התנגדה, בנימוק שתמיד אמר שאין להאריך את חייו כצמח. "מגיעים גם ילדיו, והם פשוט בוכים לי באולם - זה היה מזעזע - שהם לא מוכנים להאריך כך את חייו".

המומחים הרפואיים אמרו, כי אינם יודעים אם החולה חש במשהו. חוק החולה הנוטה למות לא סייע בנקודה זו, שכן כצמח אפשר לחיות שנים רבות, ואת פסק הדין צריך היה לתת תוך יום-יומיים. "במשפט העברי אתה מוצא את כל קשת הדעות: בין קדושת החיים לבין חיים של סבל. אבל מצאתי שיש עמדה משותפת: כאשר מדובר בטיפול שאינו לצורך הבעיה הספציפית ולריפוי המחלה, אלא משהו חיצוני שקשור בכבוד האדם - חייבים לעשות את זה. זה בדיוק המקרה שלנו: צריך למנוע דלקת שתחנוק אותו. לכן הוריתי לבצע את פיום הקנה".

לדברי ויצמן, "נתתי את פסק הדין, אבל אני לא ישן בלילה, כי אני רואה את בני המשפחה עומדים מולי ובוכים. אחרי שבוע ביקשתי מנציגות הפרקליטות לבדוק מה קרה, וקיבלתי פקס מבית החולים וולפסון. נאמר בו: אירע נס. מעת שבוצע פיום הקנה לחסוי, הוא החל לאכול ולנשום באופן עצמוני, והוא הועבר לשיקום לבית החולים לוינשטיין. אז הנה מקרה שבו בדיעבד הסתבר שפסק הדין היה נכון".

הספורטאי המסכן

בפיו של ויצמן הייתה גם דוגמה לפסק דין בו טעה. "באחד התיקים הראשונים שלי, התייצב גבר בן 35 שהיה צריך לשלם מזונות לשלושת ילדיו. ההכנסה החודשית שלו הייתה 4,500 שקל, והמזונות המקובלים הם 1,250-1,200 שקל לילד. אז איך מטילים על אדם כזה לשלם 3,600 שקל? קבעתי שהוא ישלם 2,700 שקל. בבית המשפט בכפר סבא אין מסדרון נפרד לשופטים, וכשיצאתי מהאולם ראיתי אותו יושב וממרר בבכי: 'איך אסתדר?'.

"הבכי הזה נחרת בזכרוני, אבל כנראה יותר מדי טוב. אחרי זמן מה היה אצלי זוג, שהבעל היה דמות בתחום הספורט. הכל הסתיים, חוץ מ-300,000 שקל שהוא היה צריך לשלם לאשתו. היא ביקשה לקבל את זה מיד, אבל הוא אמר שאינו יכול וביקש לפרוס לשנתיים. זכרתי את הבכי של אותו בחור והסכמתי. אחרי כמה ימים אני קורא במדור הספורט, שאותו אדם חתם על חוזה בחו"ל תמורת 7 מיליון דולר ושאת רוב התמורה הוא כבר קיבל".