סימן

דני סימן: "ארץ נהדרת - תכנית מתועבת"

תכנית הטלוויזיה 'ארץ נהדרת' היא מתועבת ומכשירה את תוכנית ההינתקות הבאה. כך טוען דני סימן, שבתקופת ההינתקות שימש כמנהל לשכת העיתונות הממשלתית. בכינוס 'ההתנתקות והתקשורת', שהתקיים (יום ה', 27.2.14) באוניברסיטת אריאל בשומרון, האשים סימן את ארץ נהדרת בכך שהיא "מייצרת דמוניזציה של המתנחלים ומציגה אותם כמטורללים שמסבכים את כולנו".

מנהל לע"ם סיפר כי בימי ההתנתקות ניצח על הקשר עם התקשורת הזרה. בין השאר, מתח ביקורת קשה על התנהלותו ההסברתית של משרד החוץ, וציין כי מנצחי המהלך ההסברתי שקדם להתנתקות דאגו למדר אותו ממעגל מקבלי ההחלטות ברגע בו התבררה עמדתו וביקורתו על האופן בו מתבצעים הדברים.

סימן הציג לראשונה מצגת ממשלתית בה נפרסה היערכות מערך העיתונות לקראת ביצוע ההתנתקות. בדבריו הבהיר כי כעובד מדינה ראה את משימתו כמתן מענה לצרכיו של הדרג המדיני שנבחר על ידי הציבור כדי לבצע את מדיניותו. ברוח זו שיבח את התנהלותה של מי שכיהנה אז כדוברת צה"ל, מירי רגב, וביצעה את משימתה על אף עמדותיה האישיות, שהתנגדו כבר אז למהלך כולו. לדבריו, יכולת זו היא ההוכחה לקיומו של שלטון יציב ומשודר במדינה דמוקרטית.

באשר לעמדתו האישית, הבהיר כי על אף היותו אדם חילוני הוא סבור כי "בלי שטחי האבות והאימהות לא יהיה שלום. כשנוותר על הדברים הללו אין לנו זכות כאן. אני לא אדם דתי ובכל זאת אני יודע שסבא שלי הגיע לארץ כשהוא שמע שאנחנו חוזרים לשילה לחברון ולבית לחם. על תל אביב הוא לא שמע".

לדבריו, על המתיישבים לחזק את הקשר הפנימי שלהם לשטחי יהודה והשומרון, ובכך ליצור את ההתנגדות הטבעית למהלכי התנתקות עתידיים. סימן סבור כי יש לחדד את הקשר והרלוונטיות של אזורים אלה לחייו של כל ישראלי באשר הוא, בין אם בהיכרות עם הסכנות הביטחוניות ביום שלאחר הקמת מדינה פלשתינית, בין אם בעובדות ההיסטוריות המתגלות בממצאים ארכיאולוגיים ומוכיחים את הקשר ההיסטורי של ישראל למקום. לדבריו, למרבית הציבור הישראלי יש תחושת קשר טבעית ליהודה ולשומרון, ונותר רק ללבות את הקשר הזה ולהציף אותו כבר כעת, עוד לפני שתכניות הנסיגה נרקמות.

בין השאר, הזכיר סימן את המחקר האמריקאי שבוצע בשנת 93' בדבר עלות פינוים של מאה אלף מתנחלים מבתיהם, מספר שעלה מאז לאין ערוך וכבר אז גילה המחקר כי העלות תהיה 150 מיליארד דולר. "האמריקאים לא ישלמו את המחיר הזה. הם עדיין לא שילמו את מחיר ההתנתקות", אומר סימן, הרואה גם במחיר הכלכלי מחיר שאותו על כל ישראלי לקחת בחשבון לפני התנתקות נוספת כמו גם שאלת הבסיס של המקום לאכלוסם של המתיישבים שיפונו והשלכות האכלוס הזה על הכלכלה הישראלית.

"אנחנו מתקרבים לעשור להתנתקות והתקשורת והאקדמיה אוהבים תאריכים עגולים. צריך להעלות את הדברים, לשמוע אותם בכל במה. מערכת ההסברה לטובת ההתנתקות הבאה כבר התחילה לעבוד", אמר סימן שהתריע מפני מגמה תקשורתית להכפשת המתיישבים. "יהיו מספיק אנשים שינסו לעורר טריגר של התפרצות, של הרמת יד על חייל. התקשורת ניפחה את איום מלחמת האחים כדי להרחיק את הציבור מהעניין. רצו להציג קיצוניות".

נגיד אוניברסיטת אריאל, יגאל כהן-אורגד, הזכיר בכינוס את חשיבות הדיון לאור העיקרון שמי שלא לומד את לקחי ההיסטוריה גורלו שיחזור עליה. "שלא נשלה את עצמנו, לא די בפעילות הסברתית. יש רקע לדברים. הציבור רוצה לחיות בשלווה והוא שואל מה נעשה עם כמות כזו של פלשתינאים. לא נוח לנו להודות שרובו של עם ישראל היה לפני הגירוש בעד ההתנתקות. מעבר למניפולציות הרוב היה בעד. הכישלון של הליכוד לאחר מכן הוא חלק מהביטוי לכך, ואמירת אולמרט בשלושת הימים הראשונים של מלחמת לבנון, שנה וחצי אחרי ההתנתקות, שההצלחה במלחמה תמנף את ההתכנסות היא הוכחה נוספת לכך", אמר אורגד והוסיף כי אחת התובנות המתחייבות הן הפסקת הנתק בין ציבור המתיישבים למיינסטרים הישראלי. "סכנת הגירושים הנוספים בהחלט קיימת", קבע.

יו"ר מועצת שומרון, גרשון מסיקה, הציג את הלקחים והתובנות מההתנתקות. "התובנה הראשונה היא הצורך לגדול. לא מדברים על מעלה אדומים אריאל וביתר כי הן גדולות. גם אובמה מבין שצריך תיקוני גבול כי יש עובדות בשטח".

לדברים אלה הוסיף מסיקה את חשיבות הפעילות התודעתית. "ההכרעה אם נהיה כאן או לא נקבעת בכנסת ובמדינת תל אביב". לדבריו, "לא אחרי שנגזרה גזירת גירוש נפנה להתנחל בלבבות. אז זה יהיה מאוחר מדי. לכן התחלנו במבצע מול קובעי מדיניות. אנחנו קרובים לסיור האלף של קובעי מדיניות ובו הם מתוודעים לטיעונים מדוע אנחנו כאן. האויב הגדול הוא הבורות. לקובעי המדיניות אין מושג מה קורה בשטח. חברת כנסת הגיעה אלי למשרד, הסתכלה על מפת השומרון וביקשה לדעת איפה זה גוש קטיף... וזו אחת שבהצבעה מחליטה על גירוש מגוש קטיף בלי לדעת איפה הוא".

בהמשך דבריו סיפר מסיקה על מה שהוא מגדיר כ"הבומים התודעתיים" שהוא מבקש להנחיל לאורחי השומרון: היכרות עם המרחק הקצר בין תל אביב לשומרון, מבט מנקודת תצפית בשומרון אל שפלת החוף ואל המטוסים הממריאים מנתב"ג, היכרות עם ההתנחלויות כישובים גדולים וענפים ולא אדם הזוי ושתי עיזים ומפגש עם מפעלים בהם יהודים וערבים עובדים כתף אל כתף. זאת לבד מנקודת מבט ברכס תפוח שממנה ניתן לראות ממזרח את הירדן וממערב את הים, נקודת מבט המבהירה שלא ניתן לקיים מדינה ב-9 המייל שבין הים לקו הירוק.

לצד פעילות ההסברה והתיירות שעליה דיבר, הזכיר גם את המאמץ הפוליטי בהתפקדות לתנועת ליכוד. "קראנו להתפקד לליכוד וכיום יש קבוצה מאסיבית בליכוד שאין לה מגמות להיכנס לכנסת, אלא רק לתת את הקול למי שיהיה נאמן לארץ ישראל. כך הגענו למצב שבו בעשירייה הראשונה של הליכוד ניתן למצוא את מי שרצינו שיהיו ואת מי שלא, כמו מיקי איתן ודן מרידור, לא נמצא שם".

פרופ' מרים בילין, חברה במועצה להנצחת מורשת גוש-קטיף, הציגה בדבריה את פעילות ההנצחה ושימור מורשת גוש-קטיף ברחבי המדינה. בין השאר סיפרה על פרויקט תיעוד בניצוחה של המועצה ובו "יש לנו כ-900 ראיונות מצולמים שנמצאים בארכיון. מדובר בראיונות של בין שעה לארבע שעות של אנשים שחוו את העקירה מנקודות מבט שונות, כאנשים פרטיים וכבעלי תפקידים. מחצית מהם מתומללים. יוצר מסמך אנושי רחב מאוד לגבי ההתיישבות וחוויית העקירה".

צלם מעריב, יוסי אלוני, סיפר על חוויותיו האישיות כצלם שהגיע לגוש קטיף על מנת לתעד את ההתנתקות. אלוני סיפר: "הגענו לגוש-קטיף מתוך תחושה שהולכת להיות מלחמה, והתחושה התחלפה בבת אחת".

עוד סיפר אלוני על השאיפות העיתונאיות שעימן הגיעו הוא וחבריו לגוש-קטיף: "חיפשנו את הקטע הקשה שלא הגיע. חיכינו שמישהו ירים נשק, חיכינו להתנגדות".

"התגוררנו בבתים שם, הגענו כחבורת שמאלנית תומכת המהלך ותומכת שרון אבל מהר מאוד התחברנו לאנשים. נקרענו יחד איתם. רינו צרור היה אחד הראשונים שנשברו".

"הסיפור הפך להיות חלק מאיתנו. מצאנו את עצמנו מסייעים למשפחה שאצלה התגוררנו להעמיס קונטיינרים. החיילים היו מבולבלים. היה קורע לראות אותם עומדים ובוכים. התושבים דיברו אליהם שעות והחיילים לא ידעו מה להגיב. פלא שלא היו שם סירובי פקודה", אמר אלוני והוסיף: "שבועות אחר כך הדהדו בראשי השירים ששמענו בבית הכנסת. כל מה שקרה היה קשה לעיכול. אנשים ניסו לקחת זכרונות מהבתים, את המזוזות, מעט אדמה..."

דבי רוזן, תושבת גוש-קטיף ששימשה כנציגת המתיישבים מול התקשורת בתקופת ההתנתקות, הציגה שורת לקחים באשר ליחסם של המתיישבים לתקשורת הזרה, לאופן בו נכון לטעמה להתייחס לעיתונאים, להכין את המתיישבים לסיקורים תקשורתיים עוינים ואוהדים והסוגיות אותם נכון להציג בפני התקשורת הזרה.

דבריה של רוזן התמקדו גם ביכולת להציב דרישות ממערכות התקשורת ומעיתונאים לצד שמירה על רמת אמינות גבוהה ונכונות לאפשר צילום ותיעוד חופשי. בין השאר סיפרה רוזן על ההתלבטות שהעסיקה את מתיישבי גוש-קטיף סביב סוגיית חשיפתם של נפגעי הטרור בפני התקשורת הזרה. לדבריה, המסקנה המתבקשת שהתקבלה הייתה שהצגת הטרור היא חלק מהמאבק כפי שהוכח במספר ראיונות שעוררו תהודה ותשומת לב תקשורתית רבה בעולם.

העיתונאי חגי הוברמן הציג בדבריו מצגת ובו כותרות עיתוני תקופת ההתנתקות ומהם מתברר עד כמה היו כלי התקשורת מגויסים לטובת המהלך, בין אם בבחירת המרואיינים וכותבי מאמרי הדעה ובין אם בכותרות מוטות, מגמתיות ולעיתים כאלה שעיוותו את המציאות.