מוזמנות לשבת

מבעד לצמתך

הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה–עֵינַיִךְ יוֹנִים, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ; שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר ַקְּצוּבוֹת, שֶׁעָלוּ מִן-הָרַחְצָה: שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם. כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ, וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה; כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ... [שיר השירים]

יכול להיות שיום אחד תמצאו את עצמכן מונצחות על... גב כיסא.

זה כמובן אם תעברו בדרכה של לירי בן-דב, יוצרת יוצאת דופן שלאחרונה החלה לצייר דמויות של נשים על גב כסאות.

לירי עוקבת הרבה זמן אחרי נשים "מאחור". צוואר, שיער, תכשיטים על הצוואר, מטפחות, סיכות, תנוחת הראש. היא עוקבת אחריהן בארץ, בניו-יורק, באמסטרדם. לוכדת אותן תחילה בעדשת המצלמה, ואחר כך מציירת אותן בצבעי אקריליק ובטכניקה מעורבת על גב הכסאות.

את הנשים היא רואה, פוגשת, בקולנוע, בתיאטרון, בבית קפה, במדרגות הנעות בקניון, על חוף הים, בשוק, בהרצאה ואפילו במעבר חצייה, וצדה בעין המצלמה את אותו רגע מיוחד.

מי רואה?

לירי מספרת שכשהיא מבקשת רשות לצלם עולה תמיד אותה השאלה: מה, מאחור? אז למה את מבקשת? מי רואה? היא רואה. ועכשיו גם אנחנו.

"בעיניי יש משהו קסום במבט האחר, המסתכל על האישה כאניגמה, בה רב הנסתר על הגלוי. 'המבט מאחור', תנוחת הצוואר הנושק לתכשיט, נצנוץ העגיל, שיער פזור, שיער אסוף בסיכה, בסרט, צמות מלופפות, קווצת שיער שהחליקה מתוך קוקו אסוף, צעיף מלטף כתף, כל אלה רמז למי שנמצאת מלפנים".

הכסאות, עליהם היא מנציחה את כל היופי הזה ידעו ימים יפים יותר, ולירי, למעשה, הצילה אותם מגריסה בדרכם האחרונה למזבלה. היא שימרה את מסעות חייהם ועדיין בחלק מהם, היא מדגישה, ניתן לראות את תווי פניהם המצולקות.

לירי בן-דב, אמנית רב-תחומית בוגרת המדרשה לאמנות ואוניברסיטת לידס וחברה באגודת אמני הרצליה.