ביה"ד התיר למעסיק שימוש בדוא"ל של העובד

בית הדין האזורי לעבודה בירושלים התיר באחרונה למעסיק להציג בפניו מסמכים שנמצאו במחשב האישי של העובד ("לפטופ") שסיפק לו המעסיק במהלך עבודתו אצלו, והתומכים לדברי המעסיק בטענותיו נגד העובד בתביעתו נגדו.

העובד, ליאוניד פוליבוי, עבד אצל חברת ניסים שוקר - מהנדסים ויועצים, ופיקח על שיפוצו ושדרוגו של קניון אשדוד. לאחר התפטרותו מעבודתו בחברה ומעברו לעבוד אצל החברה המתחרה, א. אפשטיין ובניו, הועבר הפרויקט לפיקוחה של חברה זו.

בתביעתה של ניסים שוקר - מהנדסים ויועצים, נגד פוליבוי ו-א. אפשטיין, נאמר כי פוליבוי התפטר מתפקידו אצל התובעת בשלב קריטי ומכריע של העבודה ובעקבות התפטרותו ותחילת עבודתו בחברת א. אפשטיין עבר הפרויקט כולו לחברה זו. לדברי התובעת, התקיימה "קנוניה" בין פוליבוי לבין א. אפשטיין לשם העברת הפרויקט לביצועה.

בבקשתה מבית הדין להתיר לה להציג בפניו תדפיס הודעות דואר אלקטרוני ממחשבו של פוליבוי טענה התובעת, כי המדובר במסמכים רלוונטיים לסוגיות העקרוניות המתעוררות בתיק ואשר יש בהם כדי לקעקע את הגנת הנתבעים.

לדברי התובעת, מהמסמכים הללו עולה כי פוליבוי התכתב עם א. אפשטיין בנוגע לעבודה עתידית בשורותיה וכי ההתכתבויות מבססות את טענתה, לפיה פוליבוי פעל להעברת הפרויקט ממנה אל א. אפשטיין, והן תומכות בטענתה בדבר קנוניה בין הנתבעים נגדה.

מאידך-גיסא טענו הנתבעים, כי מדובר בתדפיסי הודעות דואר אלקטרוני שהוצאו מתיבת הדואר של פוליבוי תוך פגיעה בפרטיותו, וכי לא ברור כי הצליחה התובעת להיכנס ללא הסכמה לתיבת הדואר האלקטרונית, בנוסף לא ניתן לדעת אם מדובר במסמכים מקוריים וכי לא נעשו בהם שינויים.

בית הדין בראשות השופטת דיתה פרוז'ינין ציין כי מחד-גיסא עומדת זכותו הקניינית של המעסיק בעסקו ובבעלותו במחשב, בטכנולוגיית המידע, ובזמן העבודה שמשקיע העובד בפעילות שאינה קשורה לעבודה, ואולם מאידך-גיסא ניצבת זכותו של העובד לפרטיות בכלל ולפרטיות במרחב הווירטואלי בפרט, ולסודיות השימוש שהוא עושה במרחב זה, ואין זה סביר למנוע מהעובד לעשות שימוש במרחב זה לצרכיו האישיים.

לאחר שבית הדין בחן את טיבה של תיבת הדואר, הוא הגיע לידי מסקנה כי יש להתיר לתובעת להגיש את תדפיסי הודעות הדואר האלקטרוני שנמצאו במחשב שהיה בשימושו של פוליבוי, תוך מתן אפשרות לנתבעים לטעון למשקלם ולאמינותם של מסמכים אלה.

בהחלטת בית הדין נאמר, כי תיבות הדואר בהן ניהלו עובדי התובעת את התכתבויותיהם לא היו בגדר תיבות דואר פרטיות, ההתכתבויות היו חשופות, והעובדים יכלו להיכנס לתיבות הדואר של העובדים האחרים.

לדברי בית הדין, העובדים ידעו או היה עליהם לדעת כי אין המדובר בתיבות דואר פרטיות אלא בתיבות דואר מקצועיות שהשימוש בהן הינו לצרכי עבודה.

לדעת בית הדין, לנוכח מדיניות זו בחברת ניסים שוקר - מהנדסים ויועצים, של "תיבות דואר פתוחות", זכות העובד לפרטיות אינה נשמרת למעשה בתיבת דואר זו מעצם מהותה, וכי מי שמנהל תכתובות אישיות ופרטיות בתיבת דואר זו מוותר על זכותו זו מראש ונותן את הסכמתו לחשיפתן.

בית הדין הדגיש בהחלטתו, כי אומנם ההסכם הקיבוצי מתנה את חשיפת המסמכים בהסכמת העובד, אולם הוא מאפשר התייחסות אחרת למסמכיו הפרטיים של העובד אם נעשה הדבר כדי לפגוע במעסיק כנטען על-ידי התובעת.

לדברי בית הדין, אם אומנם היה העובד מעורב לכאורה בהעברת הפרויקט לחברה המתחרה, הרי שמדובר לכאורה בפגיעה קשה במעביד, ואם אומנם תרם למהלך זה, הרי שהוא עשה שימוש במחשב שהועמד לרשותו על-ידי התובעת כדי לפגוע בעסקיה.

עם זאת, נעתר בית הדין לבקשתו של פוליבוי לעיכוב הגשת התדפיסים עד למתן הכרעה בערעורו, בהדגישו כי מדובר בשאלה מורכבת אשר פנים לה לכאן ולכאן, וכי מן הראוי לאפשר את בחינתה על-ידי בית הדין הארצי.

ליאוניד פוליבוי הגיש עתה לבית הדין הארצי לעבודה את ערעורו על ההחלטה המוטעית לדעתו. לטענתו, באמצעות עו"ד נתן לרר, הודעות דואר אלקטרוני ניתנות לשינוי ול"שיפוץ", ובית הדין טעה בקביעתו לפיה העובדים הסכימו לחשיפת תיבות הדואר האישיות. לדברי המערער, אומנם במישור עובד-מעביד הרשת הייתה פתוחה למעביד לצורך משיכה של החשבונות או צווי תחילת עבודה, אלא שאין הדבר מהווה היתר לפלישה לפרטיותו של העובד. לטענת המערער, התדפיסים הוצאו מתיבות הדואר האלקטרוני שלו ללא הסכמתו, ללא ידיעתו ותוך פגיעה חמורה ובוטה בפרטיותו, ועל כן הם פסולים מלשמש כראיה בבית הדין.