פדוי שבי מבקש להגדיל את אחוזי הנכות

אחד מ-8 חיילי הנח"ל שנפלו בשבי הערבים במהלך משימת תצפית במלחמת לבנון הראשונה מערער על אחוזי הנכות שנקבעו לו ומבקש להגדילם מ-30% ל-50%.

בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב טוען המערער כי החיים בשבי היו רצופים מתח וחשש מתמשך לחייהם, והדחק המתמשך והמשמעותי שהיה מנת חלקו בשבי גרם לו להתקף פסיכוטי עד כי חבריו נאלצו לקשור את פיו מחשש שמא יסכן בהתנהלותו את חייהם.

לדברי המערער לאחר שובם מהשבי זכו הוא וחבריו להשפלות מסוג אחר שנגעו לאופן נפילתם בשבי, דברים המהדהדים במוחו עד היום וגורמים לו לשוב ולשאול את עצמו שאלות רבות על תפקודו באותו אירוע.

לדבר המערער הוא עזב את הארץ בשנת 95 לאיטליה שם השלים את לימודי הוטרינריה וכעבור עשור שב ארצה מתוך תקווה שעברו לא ירדוף אותו אך התבדה והשבי מוסיף לפגוע בו קשות.

לטענת המערער בהתאם למדיניות המוצהרת של קצין התגמולים נקבע לכל פדוי שבי המאובחן כסובל מתסמונת פוסט טראומטית נכות בשיעור של 50% ללא קשר למצבו הנפשי בפועל, ולפיכך על הוועדות הרפואיות לקבוע נכות בשיעור האמור.

לדברי המערער בפני הוועדה הונח מכתבו של הפסיכולוג שטיפל בו המלמד על הפגיעה הקשה ממנה הוא סובל כתוצאה מהשבי והשלכותיו. בין היתר נאמר במכתב כי המערער עסוק באופן כפייתי בשחזור ספורדי של אירועי וחווית השבי כאשר בו בזמן עושה מאמצים ל"תקן" ולהתגבר על רגשות של פחד וחוסר אונים ב"סרט" של השבי שהוא שומר בתוכו.

לדברי הפסיכולוג מנשה כהן העובדה שהאקטואליה מעוררת מחדש את הנושא על כל משמעויותיו משאירה את החוויה של השבי כפצע פתוח כאילו המערער עובר מחדש את הסבל האישי שלו. הפסיכולוג מדגיש במכתבו כי המערער סובל מקשיים בשליטה, כעסים ודחפים תוקפניים, התפרצויות, תחושה של חוסר אונים ודיכאון.

לטענת המערער באמצעות עו"ד סיגל יער בהתאם לחוות הדעת של המטפלים השונים הוא סובל מתגובה פוסט טראומתית משמעותית הפוגעת בתפקודו במישורים רבים של חייו ומשבשת בצורה משמעותית ביותר את איכות החיים שלו ושל משפחתו.

בערעור נטען כי הוועדה הרפואית שגתה בכך שלא קבעה לו נכות בשיעור של 50% והחלטתה אף אינה מקיימת את חובת ההנמקה החלה עליה, וגם בשל כך דין ערעורו להתקבל.

המערער מבקש מבית המשפט לקבוע כי שיעור הנכות התואם את מצבו בגין תסמונת פוסט טראומטית הינו 50% וזאת לצמיתות.