המשפט העברי: מאז הכותונת של יוסף

שופט בית המשפט העליון, ניל הנדל, מצביע על כך שהמשפט העברי מתמודד מזה אלפי שנים עם שאלת קבילותן של ראיות מדעיות.

לדבריו, "בתיק דנא עסקינן בניסיון לזהות את מקורן של טביעות הנעליים בזירה. שאיפה זו איננה חדשה. האירוע הראשון המוכר בהיסטוריה שבו נחקר חשד לפלילים באמצעות זיהוי חפץ בכלל, וביגוד בפרט, מסופר בספר בראשית" - כאשר אחי יוסף טבלו בדם את כותנתו כדי לשכנע את יעקב שהוא נטרף.

הנדל מסביר: "בשונה מטביעת הנעל במקרה דנא, אין מחלוקת שהבגד היה שייך ליוסף. זיהוי הבגד היה ודאי. דווקא בשל כך, ומתוך כוונה תחילה, האחים הצליחו להסיט מהם והלאה את החשד, תוך שימוש מניפולטיבי בראיה מסוג סימני דם. זיהוי הבגד על-ידי יעקב לא רק שלא הצליח להצביע על האשמים האמיתיים, אלא אדרבה - הרחיק מהם את החשד למשך שנים רבות".

לאחר שהוא סוקר מקורות נוספים מן המשפט העברי - כולל בדיני השבת אבידה ובסוגיית העגונות - מסכם הנדל: "הנה כי כן, אף במשפט העברי מוכר הקושי להסתמך על זיהוי והתאמת סימנים. אחי יוסף חמקו מאחריות למעשיהם, לאחר שתמרנו את יעקב 'לזהות' את דמו של יוסף על כתונת הפסים. בהשבת אבידה, מוטב לסמוך על עדות ישירה ולא על סימנים מזהים. לעומת זאת, ישנה גישה הלכתית המוכנה להעניק משקל רב לדגימת דנ"א כבסיס להתרת עגינות, אף על סמך המסורת ההלכתית להקל בתחום זה של המשפט. זאת לצד הכלל בדיני עונשין המגלה חשדנות רבה כלפי ראיות נסיבתיות".