דנציגר: בשלב זה אין לפסול את טביעות הנעל

"אף אני סבור כי לעת הזו אין מקום לקבוע באופן גורף שטביעת נעל לא יכולה להיחשב כראיה קבילה במשפט". כך אומר (יום ג', 3.12.13) שופט בית המשפט העליון, יורם דנציגר, בהצטרפו למסקנתו של השופט ניל הנדל.

לדברי דנציגר, "בתיק שלפנינו הסנגוריה לא הצליחה לבסס טענתה כי מדובר בראיה שאינה מדעית. זאת ועוד, בתי משפט בעולם, כפי שעמד על כך השופט הנדל, נוטים לקבלה כראיה במשפט ולהתייחס אליה כאל ראיה פורנזית. ודוק, כפי שציין השופט הנדל, אין מניעה כי עם שינוי העיתים ניתן יהיה לשוב ולבחון את שאלת קבילותה של טביעת נעל כראיה במשפט במסגרת תיקים פרטניים אחרים. קרי, אין בהכרעתנו כאן כדי להוות סוף פסוק בשאלת הקבילות".

דנציגר מתייחס גם הוא לסוגיה העקרונית של קבלת ראיה מדעית: "מושכלות יסוד הן כי עצם העובדה שראיה עברה את 'מחסום' הקבילות, אין בה כשלעצמה כדי להכשיר את הראיה כ'אבן בניין' בהרשעת הנאשם. קבילות לחוד ומשקל לחוד... מתן משקל מספק לטביעת נעל באופן שיש בו כדי לבסס הרשעה, צריך לעלות בקנה אחד עם איון החשש לעיוות דין.

"השופט הנדל עמד בחוות דעתו על הקשיים הבלתי מבוטלים הנוגעים למתן משקל לטביעת נעל לצורך ביסוס הרשעה. קשיים אלו מחייבים נקיטת אמות מידה מוקפדות לצורך קביעת משקלה של הראיה. באמות מידה אלה יהיה כדי לספק ערובה למימוש זכותו של נאשם להליך הוגן, כך שחוות דעת הנוגעת לטביעת נעל שאינה עומדת ב'מסננת' האמורה לא תוכל לשמש לביסוס הרשעה".

דנציגר מוסיף: "במקום אחר התייחסתי לכך שלטעמי יש להעדיף הרשעה המבוססת על ראיות חפציות על פני הודעות ועדויות מפי עדים בשר ודם, בשל ההטיות והחולשות הנוגעות לזיכרון ולטבע האנושי. אכן, טביעת נעל, המוגשת כראיה במשפט באמצעות חוות דעת מתאימה, היא ראיה חפצית. ודוק, עליה להיות אוביקטיבית. אוביקטיביות זו תתאפשר אך ורק אם תעמוד חוות הדעת במבחנים ברורים עליהם עמד השופט הנדל".

הנדל, דנציגר והשופט סלים ג'ובראן דחו את ערעורו של ניקולאי מצגורה על הרשעתו בהריגה ועל עונשו - 12 שנות מאסר. למרות ההסתייגויות של בית המשפט מראיית טביעת הנעל שהציגה המדינה, הגיעו השופטים למסקנה שקיימות די ראיות אחרות המבססות את ההרשעה. את מצגורה ייצגו עוה"ד אלקנה לייסט וקטי צווטקוב, ואת המדינה - עו"ד איתמר גלבפיש.