המשטרה מפרה בשיטתיות את זכות החשודים לעו"ד

המשטרה מפרה בצורה שיטתית את החובה ליידע חשודים על זכותם להיוועץ בעורך דין לפני חקירתם, וברוב המקרים מוסרת לסניגוריה הציבורית על מעצרם של מי שאינם מיוצגים על כך רק לאחר שהללו כבר נחקרו. כך טוענת הסניגוריה הציבורית (יום ב', 16.9.13) בדוח השנתי שלה.

"למרות פסקי הדין של בית המשפט העליון, ועל-אף הוראות החוק והתקנות, לא מקפידה משטרת ישראל ליידע את כל העצורים על זכותם להיוועץ בסניגור בכלל, ובסניגור ציבורי בפרט, טרם חקירתם. חלקם מקבלים הודעה על זכותם להיוועץ עם סניגור רק עם סיום פעולות החקירה והעברתם לבית המעצר. חלקם לומדים לראשונה על זכותם זו רק כאשר הם מובאים למחרת מעצרם לבית המשפט ופוגשים שם את הסניגור הציבורי התורן", נאמר בדוח.

בדוח נטען עוד, כי התוצאה היא חוסר שוויון מובהק בין החשודים ומתן עדיפות לבעלי עמדה וממון: "זכות ההיוועצות לפני חקירה שמורה, איפוא, רק לנחקרים מיוחסים אשר דבר חקירתם נודע להם מראש והם לא מעוכבים ולא נעצרים, או לנחקרים מנוסים המודעים לזכויותיהם".

עוד אומרת הסניגוריה, כי בשנת 2012 נמשכה התופעה הבלתי-חוקית של מעצרי שווא למשך הלילה (ולעיתים גם בסופי שבוע), כאשר למחרת מובא החשוד לבית המשפט לשחרור בערבות - במקום שישוחרר בתחנת המשטרה. לדבריה, מדובר ב"פגיעה חמורה ובלתי חוקתית בזכויות יסוד של החשודים; פגיעה ממוסדת וממושכת בשלטון החוק, דווקא על-ידי הגוף שאמור לאכוף את קיום החוק על אחרים; החמרה מיותרת של הצפיפות הקשה השוררת ממילא בתאי המעצר; ובזבוז כספי ציבור והשחתת זמנם היקר של בתי המשפט, הסניגוריה הציבורית, שירות בתי הסוהר והמשטרה עצמה".

הסניגוריה מוסיפה: "בתי המשפט ממשיכים למתוח ביקורת קשה על התנהלות זו של המשטרה. בעקבות זאת החלה תופעה פסולה לא פחות, שלפיה המשטרה מגישה בקשות להארכת מעצר גם כאשר ברור לה שבית המשפט ישחרר את החשוד, וזאת כ'תחליף' להגשת בקשות לשחרור, שכאמור זוכות לביקורת. גם על תופעה זו נמתחה ביקורת של בתי המשפט".

נושא נוסף המודגש בדוח הוא העלייה התלולה במספר המעצרים. בשנת 2012 הגיע מספר העצורים לשיא של עשור: 62,291. גם שיעור המעצרים עד תום ההליכים שבר שיא אשתקד והגיע ל-31% מכלל ההליכים. מספר מעצרי הימים הגיע ליותר מ-42,000, למרות שברוב המקרים נסגרים התיקים נגד חשודים אלו.

הסניגוריה גם תוקפת את התיקון לחוק לפיו ערעור לעליון בנושאי מעצרים נעשה רק ברשות ולא בזכות. לדבריה, בעוד 24% מהערעורים לעליון בנושא זה התקבלו לפני התיקון, הרי שלאחריו קיבל העליון לדון רק 8% מהבקשות שהוגשו לו.

הסניגוריה הציבורית שבה ועומדת על הקושי הניכר להשיג משפט חוזר. לדבריה, מדובר בשורה של כשלים המצטרפים זה לזה: "האצלת סמכויות היועץ המשפטי לממשלה לטפל בבקשות לפרקליטות המדינה, אשר פועלת בהקשר זה מתוך ניגוד עניינים מובנה; ההגבלות שמטילה פרקליטות המדינה על עיון בחומר ובדיקות במוצגים לאחר תום המשפט; השמדת חומר ומוצגים לאחר תום המשפט בניגוד לחוק ולתקנות; אי הקצאת סמכויות ומשאבים לסניגוריה הציבורית לצורך איתור וביטול הרשעות שווא. הצטברות הקשיים המתוארים מונעת הגשתן של בקשות למשפט חוזר, ולהערכתנו מביאה לידי כך שנידונים חפים מפשע מרצים מאסרים ממושכים".