חויב בהוצאות בשל הארכת הדיון שלא לצורך

בעל דין שנמצא "אשם" בהארכת הדיון שלא לצורך, נוכח כך שהגרסה ששימשה בסיס להגנתו הסתברה כבלתי נכונה בעליל, חויב בהוצאות לאוצר המדינה בסכום של 50,000 ש"ח.

המדובר ביצחק מאיר מורגנשטרן מבעלי ומנהלי חברת אלפר בדים שנתבע לפני כחמש שנים בסכום של כ-4 מיליון ש"ח על-ידי בנק דיסקונט, בגין ערבותו לחובותיה של החברה כלפי הבנק ובשל יתרת חובה בחשבונו הפרטי.

בפסק הדין שניתן לפני כחודש קבע השופט מאיר יפרח, כי טענות ההגנה של מורגנשטרן הוכחו כבלתי נכונות בעליל ולמרבה הצער הוא לא היסס להעיד עדות שאינה משקפת את המציאות העובדתית ולא סיפק הסבר כלשהו לכך שהעיד בבית המשפט על עובדות אשר ידע אל נכון שאינן משקפות את המציאות.

השופט הוסיף בפסק דינו, כי אין לעבור לסדר היום עת מתגלה כי עד העיד בבית המשפט תחת אזהרה ומסר עובדות ביודעו כי אלה אינן נכונות. "התנהגות מעין זו מחבלת ביסודות ההליך השיפוטי ואף פוגעת בטוהר ההליך", קבע השופט.

לדברי השופט, העלמת עין ממצב דברים זה עלולה להוות תמריץ לעדים להעיד בבית המשפט על דברים שלא היו ולא נבראו ולבית המשפט אסור לתת יד כך. "אי נקיטת צעדים לטיפול הולם בנושא זה עלולה לקעקע את אמון הציבור בבתי המשפט ואם לא יהיה מורא מפני אי אמירת אמת-אנה אנו באים"? היקשה השופט.

השופט החליט לקבל את תביעת הבנק במלואה, חייב את מורגנשטרן בהוצאות הבנק בסך 70,000 ש"ח והורה לו לנמק בפני בית המשפט מדוע לא יחויב בהוצאות לטובת המדינה בשל הארכת הדיון שלא לצורך מחמת טענות העובדה המהותיות שהעלה ואשר התבררו כמחוסרות בסיס עובדתי.

מורגנשטרן הגיש את תגובתו במסגרתה עתר שלא לחייבו בהוצאות לאוצר המדינה ולחלופין לחייבו בהוצאות בשיעור מתון. לדבריו, הוא לא חרג בצורה קיצונית מן המקובל על-אף שהגנתו נדחתה בכללותה.

ואולם השופט השתכנע כי יש לחייב את מורגנשטרן בהוצאות לאוצר המדינה מאחר שטענתו, לפיה לא חרג בצורה קיצונית מהמקובל, אינה נכונה אלא היפוכו של דבר, הוא העלה טענות הגנה מרכזיות בעטיין ניתנה לו רשות להתגונן, וטענות אלה הסתברו כחסרות בסיס עובדתי.

לדברי השופט, העלאת טענות נעדרות בסיס עובדתי שעה שהטוען יודע זאת הביאה לכך שבקשתו למתן רשות להתגונן התקבלה תחת שתידחה. בעקבות קבלת הבקשה היה צורך בשש ישיבות לשמיעת ראיות הצדדים כאשר זמנו של בית המשפט הוא יקר.

השופט הדגיש כי הקצאת מועדי דיון אחדים לתיק שאין כל עילה אמיתית בשמיעתו הואיל וטענות ההגנה שהועלו הסתברו כחסרות יסוד עובדתי, פוגעת בכלל המתדיינים אשר עניינם נשמע בבית המשפט באיחור מחמת השחתת הזמן על-ידי העלאת טענות סרק בתיקים דוגמת התיק הנדון.

השופט סבור כי טענתו של מורגנשטרן לפיה התנהגותו לא חרגה באופן קיצוני מן המקובל חוטאת למציאות ומלעיזה על יתר המתדיינים וממנה מתקבל הרושם שכך עושים כולם, ובנוסף אין לדעת מה ביסוס קיים לעמדה שכזו.

בהתייחסו לבקשתו של מורגנשטרן להתחשבות בית המשפט בכך שחיובו בהוצאות לאוצר המדינה בנוסף להוצאות המשפט לזכות הבנק ובאפשרות להעמדתו לדין פלילי יהיה בה משום "זריקת אבן אחר הנופל" דהיינו הצקה לחלש, ציין השופט כי מוטב היה לטענות אלה שלא הועלו משהועלו, וכי מורגנשטרן הוא אשר גרם במו פיו למצב הביש אליו נקלע, "מה לו כי ילין? מדוע ירחם עליו בית המשפט שעה שהוא עצמו נהג באופן שונה בתכלית?" היקשה השופט.

לסיכום החליט השופט לחייב את מורגנשטרן בתשלום הוצאות בסכום של 50,000 ש"ח לאוצר המדינה.