דחיפת תלמיד ע"י מורהו - אלימות או לא?

אחמד בשארה, מורה לספרות הערבית, הגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים ערעור על העונש שהושת עליו בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה, בעקבות הרשעתו בבית משפט השלום בכפר סבא בתקיפת אחד מתלמידיו על-ידי דחיפתו.

בשארה נדון בבית הדין המשמעתי לעונשים של פיטורים לאלתר אגב תשלום פיצויי פיטורים במלואם, נזיפה חמורה ופסילה ממשרד החינוך לתקופה של שנתיים. לדבריו, האירוע המדובר שהתרחש לפני כשנתיים וחצי מסתכם בדחיפת התלמיד על ידו מבלי שנגרמה לתלמיד כל חבלה, ועל כן לדעתו נסיבות העבירה בה הורשע מציבות את העבירה ברף הנמוך ביותר של חומרת העבירות מסוג זה, שכן לא מדובר בהתנהגות אלימה ו/או שימוש בכוח.

עוד טוען בשארה, בעל ותק של כ-12 שנות הוראה, כי המדובר באירוע חריג ובודד שאינו משקף את אורח התנהגותו. לדבריו, השעייתו לתקופה של שנתיים מהווה לבדה עונש מחמיר ומרתיע, שכן הדבר גורם לו לנזק כספי חמור בנוסף לנזק התדמיתי בקרב סביבתו, משפחתו, עמיתיו המורים והורי התלמידים.

לדברי בשארה, לא היה מקום במקרה הנדון להחליט על פיטוריו, שכן עונש זה הוא בלתי מידתי ובלתי סביר ובית הדין המשמעתי לא נתן משקל ראוי למקצועיותו והתמקצעותו, לנאמנותו למערכת החינוך ולתרומתו הגדולה לתלמידיו.

לדעתו של בשארה, אין בדחיפתו את תלמידו משום הפעלת אלימות ויש לזכור כי לתלמיד לא נגרם כל נזק כתוצאה מדחיפה זו. בשארה סבור כי טעה בית הדין המשמעתי בהחליטו על פיטוריו בעוד ניתן היה להסתפק בעונשים העומדים לרשות בית הדין ואשר משיגים את תכלית הענישה ופגיעתם בו היא מידתית יותר, כדוגמת הפקעת משכורת ו/או הורדה בדרגה קצובה בזמן ו/או העברה לבית ספר אחר.

לנוכח חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירה, עינוי הדין שנגרם לו בהליך הפלילי והמשמעתי, מבקש בשארה מבית המשפט המחוזי להורות על ביטול פיטוריו ולהטיל עליו אמצעי משמעת אחרים שיש בהם כדי להגשים את תכליתם של דיני המשמעת תוך איזון עם נסיבותיו האישיות.