שרשרת המחדלים של עובדי מזרחי-טפחות

השופט אליהו בכר מקדיש חלק ניכר מפסק דינו לתיאור המחדלים הקשים של עובדי סניף גן העיר של בנק מזרחי-טפחות. חשוב לציין, כי מדובר בשרשרת של פעולות בניגוד לנוהלי הבנק, שנמשכה כשנתיים וחצי - מבלי שאיש בסניף או בביקורת הפנימית של הבנק ישים לב למתרחש. המסקנה שלו: "הבנק התרשל בשמירה על כספי התובעים מקום בו יכול היה לפעול אחרת, להיות ערני יותר ללקוחותיו ולכן גם להביא להקטנת התוצאה הקשה אף אם לא למניעתה כליל".

בכר רואה חשיבות דווקא במקרה היחיד בו אלה אושפיז, העובדת שביצעה את 21 ההעברות שהתבררו כגניבה, פעלה כראוי ולא ביצעה העברה שנראתה לה חשודה: "האם מקרה זה, שלא זכה לכל התרעמות מצד התובעת לכך שבקשתה אינה נענית לכאורה, לא הדליק כבר אז נורה אדומה אצל הבנק שמשהו אינו סביר בקשר של התובעת עם הבנק? האם זה אופן ההתנהלות המצופה מלקוח שבקשתו הלגיטימית מבחינתו אינה מתמלאת ע"י הבנק ואין מצידו כל קול קורא ומצפצף אתמהה?".

טענה המתאימה לספרי מתח

הנהלים מחייבים לקבל אישור טלפוני של הלקוח בכל מקרה בו ההעברה עולה על 100,000 דולר - אבל הם לא יושמו אפילו פעם אחת. בכר מצטט עובד לשעבר בבנק שהובא כעד תביעה: "אם אי-אפשר היה ליצור קשר עם הלקוחה, היה צורך לעצור ולחשוב, פעולה שלא התרחשה אצל הבנק ולו פעם אחת בכל הקשור עם העברות לחשבונו של לוויטין. כך גם כשמתברר כי קיימת שגיאה במספר החשבון הנעבר, היה על הסניף לעצור ולברר, בכל מקרה לא ניתן היה לבצע העברה לחשבון 'הנכון' ללא בירור עניין זה עם בעל החשבון המעביר.

"טענת מנהל המחלקה מר לפידות כאילו הם קיבלו הוראה לביצוע כלל העברות מראש, תוך שהתובעים משרים אווירת מסתורין בכל הקשור להתקשרות אליהם, מתאימה לספרי מתח ולא לחיי היומיום בו מצווה הבנק בהתנהלות קרה, חדה וברורה. כך במיוחד כאשר אין עסקינן בלקוח המצוי בקשר יומיומי עם הסניף, אינו זמין, והסכומים היוצאים מחשבונו הינם עצומים בכל קנה מידה".

בכר ממשיך: "בחלק מההוראות העברה שהתקבלו בפקס עלו ליקויים כפי שפורטו לעיל ולרבות מספר חשבון שגוי והעדר תאריך, ולמרות זאת לא סבר איש בבנק כי יש לבדוק שמא מעבר לטעויות אלה לא מסתתרת טעות סופר שגרתית אלא מעשה פלילי... מדובר בסכומי כסף עצומים של לקוח שאינו נמצא בסניף חדשות לבקרים ואין אפשרות לאמת איתו את עצם ביצוע העברות, כיצד זה לא מתייחסים לכל העברה כזו העולה על 100,000 דולר בחשדנות המתבקשת תוך בירור לפני ולפנים, אתמהה? לפיכך גם בנושא זה הפר הבנק את נהלי העבודה שלו. מכל מקום אף לולא היו נהלים לעניין זה נדמה, כי על פניו כל אדם הנזהר בכספו של רעהו ועיניו בראשו, היה בודק האם מדובר בתקלות טכניות או שמא באירוע אחר חמור המסתיר מאחוריו מעשה פלילי".

חשבו שזה בסדר

הלקוחה, אלה אקסלרוד, מסרה כתובת שגויה ולכן לא קיבלה דואר מהבנק. אבל מזרחי-טפחות לא היה יכול להסתפק בראש קטן והיה חייב לנסות לאתר אותה. "באי מסירת דברי הדואר לתובעת היה כדי להדליק נורת אזהרה אצל פקידי הבנק שמא חשבונה מתנהל שלא בידיעתה ולא על-פי הנחיותיה. ללא קבלת התדפיסים התובעת, ולמעשה כל לקוח אחר של הבנק, אינו מודע לכאורה לנעשה בחשבונו", אומר בכר.

מזרחי-טפחות התייחס כ"נורת הרגעה" לעובדה שהכספים עברו לחשבונו של מיכאל לוויטין, מי שהביא את הזוג אקסלרוד לסניף. פקידי הבנק סברו, שאם הם מקבלים הוראות להעביר כספים למישהו שמוכר להם היטב - עליהם לעשות זאת. בכר מעמיד אותם על טעותם:

"כל עוד לא חתמו התובעים על ייפוי כוח מתאים בחשבונם לטובת מר לוויטין, לא רשאי הבנק לבצע כל פעולה בחשבון התובעת ללא הרשאתה, על-פי ההסכמות שבין הצדדים ובהתאם לנוהלי הבנק. הבנק אינו רשאי לפעול על סמך תחושות סובייקטיביות של פקיד זה או אחר באשר לדרגת הקרבה שבין התובעים למר לוויטין. ויובהר, מבחינתי לא יעלה על הדעת, כי הבנק יפעל בחשבון של פלוני לטובת חשבון אלמוני רק מאחר שהוא יודע שהשניים מקורבים. הלקוח של הבנק הוא זה שאמור לעמוד בראש מעייני הפקיד בחשבון הספציפי ממנו נמשכים סכומי כסף עצומים ולא החשבון הנעבר... אסור היה לבנק לתת למערכת היחסים הקרובה עם מר לוויטין לגבור על הנהלים. אין לשכוח כי על הבנק מוטלת החובה לדאוג לטובת הלקוח, החשבון הוא של הלקוח ולא של הבנק".

בכר משתמש בכותרת "דיווחים לפי החוק לאיסור הלבנת הון כנורות בוהקות" ומסביר: "ממועד פתיחת החשבון ועד אוגוסט 2008, עת הודיעה התובעת כי נגנבו הכספים מחשבונה, הוגשו מספר דיווחים על-פי החוק לאיסור הלבנת הון על פעילות לא רגילה בחשבון התובעת... במיוחד לאור דיווחים אלה היה צורך לעצור את הפעילות בחשבון ולשוחח עם התובעת".