בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל אתמול (ד', 5.11.03) את ערעורם של איש העסקים משה בדש, לשעבר בעל תשלובת המזון "פיקנטי", ושל חברת "ניצול הקרטל" שבבעלותו, על פסק דינו של בית משפט השלום, שחייב אותם לשלם לספקים סכום של כ-200 אלף ש"ח, בשל ערבות אישית שניתנה לטענתם על-ידי בדש לחובות פיקנטי.
בית משפט השלום: בדש מפסיד
החברות דניר דננברג, מצות ישראל, צלבנית השקעות, ח.א. מזון והסינית טי אוצין, שימשו כספקיות של מוצרי מזון לחברת פיקנטי וחברות אחרות ששבעלותו של משה בדש.
משלא נפרעו החובות לספקיות, החליטו לתבוע את בדש, את פיקנטי ושלוש חברות נוספות שבשליטתו, בטענה כי עשה שימוש לרעה בחברות השונות, העולה כדי ניהול עסקי החברות בתרמית, ולפיכך יש להרים את המסך ולראות בכל החברות כתשלובת אחת, או לחילופין לחייב את המערער עקב ניהול העסקים בתרמית.
בנוסף, טענו הספקיות באמצעות עו"ד ניסן כהן, כי בדש ערב אישית לחובות החברות שבשליטתו, משום שהבטיח למנהל הספקיות כי ידאג לתשלום כל סכום שיגיע להן מאת החברות שבבעלותו.
לאחר הגשת התביעה, התברר לספקיות כי ניתן צו פירוק זמני נגד שלוש מהחברות, ולכן נמשכו ההליכים נגד בדש וניצולת הקרטל בלבד.
שופטת בית משפט השלום בתל אביב, ד"ר דפנה אבניאלי, דחתה את טענת הספקיות בעניין הרמת המסך. היא קבעה, כי לא הונחה תשתית עובדתית ראויה להוכחת התזה, לפיה המערערת שימשה מכשיר או צינור לפעולותיה של תשלובת פיקנטי כולה, וכי לא נתקיימו התנאים להרמת המסך כלפי המערער.
לעומת זאת, קבעה השופטת אבניאלי כי יש לחייב את בדש בסכום התביעה, מאחר שמצאה כי התחייב במהלכה של שיחת טלפון עם מנהל הספקיות לערוב באופן אישי לחובותיהן של החברות שבבעלותו. מסקנה זו התבססה על עדותו של המנהל, שנמצאה מהימנה על-ידה.
חיזוק לעדות, מצאה השופטת אבניאלי בעובדה שהחברות שבבעלות בדש הקדימו תשלום למשיבות בסך 20,000 ש"ח, ללא הסבר המניח את הדעת, וכן בעובדה שמנהל הרכש מטעמן, אשר לפי גירסתו של בדש שוחח עם מנהל הספקיות, לא זומן כעד.
בנוסף לכך קבעה אבניאלי, כי בתקופה הרלוונטית שוחח המערער באופן אישי עם חלק מהספקים שחדלו לספק לו סחורות, והציע להם ערבויות אישיות. אבניאלי סברה, כי מכך ניתן ללמוד על מנהגו של בדש באותה תקופה.
כמו כן נקבע, כי חוק הערבות מאפשר יצירתו של הסכם ערבות מכוחו של הסכם בעל-פה, וכי על-אף שקיומו של הכתב יכול לסייע לטוען לקיומה של ערבות מהפן הראייתי, אין הוא תנאי להיווצרות הערבות עצמה.
בסיכומו של דבר קבעה אבניאלי, כי על בדש לשלם לספקיות סכום של כ-200 אלף ש"ח, במונחי שנת 1997.
בית המשפט המחוזי: הגלגל מתהפך
בדש הגיש ערעור על פסק דינה של אבניאלי, באמצעות עו"ד אלון גלרט, ושופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב, יהושע גרוס, אסתר קובו, ומיכל רובינשטיין, קיבלו, כאמור, את ערעורו.
בפסק הדין, שניתן על-ידי השופטת אסתר קובו, התייחס בית המשפט המחוזי לעניין הערבות האישית בלבד, היות ויתר טענות הספקיות נידחו כבר בבית משפט השלום.
באופן חריג, קבעה השופטת קובו כי במקרה זה יש מקום להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הראשונה.
"הסוגיה לה אנו נדרשים, הינה שאלת הוכחת קיומו של הסכם ערבות בין הצדדים. נטל ההוכחה, כנהוג במקרים כגון דא, מוטל היה על כתפי המשיבות (הספקיות; ר.כ.) כמי ש'מוציא דבר מחברו'".
"מסכת הראיות שעמדה מול עיני השופטת הנכבדה, כמו טיעוני המשיבות בערכאה הראשונה, מלמדים כי המשיבות כשלו כשלון חרוץ בעמידה באותו נטל שכנוע. מסקנה זו נובעת מהסיטואציה המתוארת לפנינו, תוך התחשבות בנסיבותיה העובדתיות ובעיקר המשפטיות, המחייבות רמת הוכחה גבוהה במיוחד", ציינה קובו.
קובו ממשיכה ומציינת, כי "ברירת המחדל כאשר אנו עוסקים בחבותה של חברה שנרשמה בערבון מוגבל הינה, כי המען לפירעונם של תשלומים וחובות אשר נוצרו על-ידי החברה הינו בכיסה שלה ולא בזה של בעליה. הוא מהווה הנחת מוצא, בבואנו לבחון את חבותו של המערער בפרשה שלפנינו".
"מנהל המשיבות העיד בתצהירו, כי בין המשיבות לבין החברות שבבעלותו של המערער התנהלו קשרי מסחר במשך שנים רבות שקדמו להגשת התביעה. היחסים העסקיים, כמו המשפטיים, התנהלו במשך כל אותן שנים מתוך ידיעה ברורה, כי המערערת כמו החברות האחרות שבבעלותו של המערער, הינה חברה הרשומה בערבון מוגבל. הנחה ידועה זו של שני הצדדים היא שעמדה בעינה לאורך כל ההתקשרות. משלא הוכח כי הצדדים חרגו מדרך זו, לא ניתן לחייב את המערער עצמו בחובות החברות, כאשר משך כל אותן שנים לא טרחו המשיבות להחתים את הבעלים על ערבות אישית לחובות החברות".
חוזה ערבות, אומרת קובו, ניתן לכרות גם בעל-פה, ואולם, "חוזה ערבות אינו חוזה רגיל לחלוטין, מאחר שיש בו את הפוטנציאל ליצור חיובים משפטיים וכלכליים חמורים ביותר כלפי הערב. כמו במקרה שלפנינו, יש בו כדי לייחס חובות למי שלא נטלם על שכמו מלכתחילה. משכך יש לומר, כי על-אף שעל יצירתה של ערבות חל חוק החוזים על כל התנאים המפורטים בו, יש לנהוג בכובד ראש בעת בחינת התנאים להתקיימותו של אותו חוזה".
לדעת קובו, אין די בעדותו היחידה של מנהל הספקיות כדי להצביע על התקיימותו של חוזה ערבות שנכרת בטלפון בין בדש לבין הספקיות, ובעניין זה יש מקום להתערב בממצאיו של בית משפט השלום.
"לאור האמור", מציינת קובו, "ובנסיבות העניין, קשה לקבל את העובדה כי הבסיס היחיד לחיובו של המערער באופן אישי לחובות החברות שבבעלותו, מתמצה בקבלת עדותו היחידה בנושא של צוק (מנהל הספקיות; ר.כ.), אשר דלה מזיכרונו, לדבריו, שיחת טלפון בודדת, במהלכה התחייב לו המערער לתשלום החובות".
"קביעה שכזו, לפיה נוצר הסכם ערבות מכוחם של חילופי דברים טלפוניים, להם אין כל אינדיקציה שבכתב, ושאחריהם לא התנהל כל דין ודברים ולא הוחלפו מסמכים והבהרות בכתב, לא בזמן אמת ולא מאוחר יותר, מתעלמת מנטל ההוכחה המשמעותי אשר היה מוטל על כתפי המשיבות ואינה הגיונית נוכח הנסיבות המתוארות", קבעה קובו.
ע"א 1011/01 ניצולת הקרטל בע"מ ומשה בדש נ' דניר דננברג בע"מ ואח'
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה