הוצאות החינוץ עלו בשנות השמונים, והגיעו לכ-%9 מהתוצר הלאומי הגולמי. כך נקבע במחקר משותף שנערך על-ידי יוסי זעירא - מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ומישל סטרבצ'ינסקי - ממחלקת המחקר של בנק ישראל.
בעבודה מנותחים השינויים שחלו בהוצאה הלאומית לחינוך ומרכיביה בשנים 1962-1998.
על-פי המחקר, במשך התקופה עברו הוצאות החינוך שינויים רבים. בתחילתה, עלה משקל ההוצאות בחינוך בתוצר באופן חד. בשנות ה-70 נותר משקל ההוצאות קבוע, ובשנות השמונים נרשמה ירידה. בשנות ה-90 נרשמה עליה מחודשת של משקל הוצאות החינוך, אשר הגיע לרמתו הנוכחית - כ-%9 תוצר.
מחברי העבודה מצאו, כי הוצאות החינוך מושפעות משלוש קבוצות של גורמים: דמוגרפיים, כלכליים ופוליטיים. בין הגורמים הדמוגרפיים נמצא, כי לגודל האוכלוסיה ולהרכבה תפקיד חשוב בהסבר ההוצאה הציבורית, כאשר חלק מהשפעה זו מתרחשת בפיגור מסוים.
גלי העלייה משפיעים בעיקר על ההוצאות להשקעה בבניינים וציוד. עוד נמצא כי ככל שמשקל התלמידים הערבים בכלל אוכלוסיית התלמידים עולה, יורד משקל הוצאות החינוך בתוצר.
השפעה זו תקפה בעיקר עבור החינוך היסודי, בעוד שבחינוך התיכוני, משקלם של התלמידים הערבים קטן. תוצאה זו מעידה על כך שההוצאה לתלמיד בקרב התלמידים הערבים נמוכה בהשוואה למגזר היהודי.
בתחום הכלכלי, נמצא כי חלוקת ההכנסה לא משפיעה על ההוצאה הציבורית לחינוך. משמע, הממשלה אינה מגיבה לשינוי הפערים הכלכליים על-ידי שינוי בהוצאות החינוך. ממצא זה התקבל, למרות ההבנה כי ההוצאה לחינוך הינה אחד הפתרונות לצמצום פערי ההכנסות בטווח הארוך, ועל רקע ההתרחבות המשמעותית בפערים בעשרים השנים האחרונות.
יחד עם זאת, נמצא כי חלוקת ההכנסה משפיעה על ההוצאה הפרטית לחינוך: עליה בפער בין %20 התחתונים ל-%20 האמצעיים מקטינה את סך ההוצאה הפרטית לחינוך.
תוצאה זו תואמת מימצא שהתקבל במחקרים במדינות שונות, לפיו הגדלת הפער בהכנסות יוצר מצב בו העניים מקטינים את השתתפותם במערכת החינוך. ההסברים המקובלים לתופעה זו הם שניים: העניים נאלצים להיכנס למעגל העבודה במקום ללמוד, והמוסדות הפיננסים לא מוכנים להלוות למימון לימודיהם עקב חשש לאי-פירעון.
בעבודה נבדקו גם משתנים "פוליטים", ומשתנים הקשורים למדיניות התקציבית. נבדקה ההשפעה של הגירעון הציבורי הכולל - אשר הקטנתו מעידה על הנטייה לקצץ בתקציב, תוך חידוד הצורך בקביעה של סדרי עדיפויות בין הוצאות החינוך והוצאות אחרות.
נמצא, כי הגירעון הציבורי הכולל אינו משפיע באופן מובהק על הוצאות החינוך. הקטנת הגירעון, לפיכך, אינה כרוכה בהכרח בהקטנת הוצאות החינוך.
בדיקה של הוצאות ביטחון, אשר היסטורית היוו את אחד הגורמים העיקריים שהשפיעו על הגירעון הכולל של הסקטור הציבורי, הראתה כי קיים מתאם חיובי בין הוצאות הביטחון והחינוך הגבוה, העשוי להעיד על הקשר שהתרחש בעבר בין הסקטור הביטחוני והחינוך הטכנולוגי הגבוה.
משתנה נוסף בעל תרומה כמותית רבה להסבר ההיסטורי של ההוצאה לחינוך הוא בניית מערכת החינוך עם קום המדינה ועם קבלת חוק חינוך חובה - אשר התמשכה עד אמצע שנות ה-60. בנייה זו היתה הכרחית הן בשל העובדה שמערכת החינוך בתקופת המנדט לא הקיפה את כל היישוב והן בשל הגידול הרבה באוכלוסיה בשנות ה-50. כתוצאה מכך גדלה ההוצאה לחינוך עד אמצע שנות ה-60 ובפרט ההוצאה על השכלה גבוהה (עד סוף שנות ה-60).
המחברים מצאו, כי הוצאות החינוך אינן תלויות במפלגה השלטת, ולא בהרכב הכנסת, למעט מקרה אחד: הגדלת תקציבי החינוך בתקופת ממשלת רבין שכיהנה בשנים 1993-1996. הגדלת הוצאות החינוך בתקופה זו היתה מובהקת, ואי אפשר להסביר את השינויים בהוצאות החינוך מבלי להתייחס להשפעתה.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה