העליון: לעגן בחקיקה זכויות עובדי סיעוד

לא להוציא מגזר שלם

השופטת אסתר חיות: "לא ניתן להוציא מגזר שלם של עובדים מגדר תחולתו של חוק שעות עבודה ומנוחה בלא שנקבעה לכך הוראת החרגה מפורשת בחוק עצמו... הותרת המטפלים והמטופלים כמי שנאבקים אלה באלה בזירה הכלכלית לבדם יש בה משום הסרת כל אחריות מעל כתפיי המדינה ומוסדותיה בהקשר זה וגישה כזו אינה נכונה ואינה ראויה בעיני"

ניסיון בעייתי ביותר

השופט סלים ג'ובראן: "במהלך כל שנותיו של ההליך הנוכחי, שעניינו שכר עבודה בגין עבודה שבוצעה בשנת 2000, לא עשתה המדינה כל ניסיון, ולו מזערי, לצמצם את הנזקים שיגרמו לאוכלוסיית הקשישים אם יקבל בית המשפט את עמדתה שלה... הניסיון של המדינה לטעון שישנה זכות לאוכלוסיית הקשישים לסיעוד 'בר השגה' ובו בזמן לטעון כי אין לה מחויבות לסייע במידה מספקת למי שעבור שירותי הסיעוד אינם בהישג יד, הוא ניסיון בעייתי ביותר"

על המחוקק לקבוע בהקדם הסדר שיבטיח את זכויותיהם של עובדי סיעוד, ובכלל זה - בתחום שעות עבודה ומנוחה. המצב הנוכחי אינו נסבל, במיוחד לנוכח העובדה שבית המשפט העליון קרא לשנותו כבר לפני חמש שנים. כך אומרים (יום ב', 18.3.13) תשעה משופטי בית המשפט העליון בראשות הנשיא, אשר גרוניס.

הרכב נדיר זה קיים דיון נוסף בשאלה האם חוק שעות עבודה ומנוחה חל על עובדי הסיעוד, שרבים מהם מתגוררים בבתיהם של המטופלים. בית המשפט העליון עומד על כך שמדובר בסוגייה מורכבת, שלא ניתן למצוא לה פתרון משפטי מלא, ואשר משליכה על היחס לעובדי הסיעוד - כמעט כולם עובדים זרים - ועל סוגיות רבות הנוגעות למעמדם.

בית המשפט העליון החליט ברוב דעות שלא לשנות את החלטתו הקודמת, ולפיה חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על עובדי הסיעוד. בעמדה זו תמכו גרוניס והשופטים אליקים רובינשטיין, חנן מלצר, סלים ג'ובראן ויורם דנציגר. המשנה לנשיא מרים נאור והשופטות עדנה ארבל ואסתר חיות סברו שיש להחיל את החוק על עובדי הסיעוד, והשופט ניל הנדל הציע להעניק להם פיצוי בדמות של תוספת שכר בת 20% בשל אי-החלתו עליהם.

גרוניס: זו אינה הלכה גורפת

גרוניס אומר, כי בפני בית המשפט עלו סוגיות מתחום המדיניות הסוציאלית והכלכלית, שאינן בתחום מומחיותו ואשר יש להשיב עליהן בזירה הפוליטית והציבורית. לדבריו, מדובר בסוגייה המאלצת את בית המשפט להכריע בין שתי קבוצות חלשות: המטופלים והמטפלים. לנוכח העובדה שנעשים מאמצים להסדיר את הנושא בחקיקה, סבר כאמור גרוניס שאין להחיל את החוק על עובדי הסיעוד.

בשולי החלטתו מדגיש גרוניס: "פסק דיננו אינו מייסד הלכה עקרונית וגורפת, לפיה כל אימת שהמציאות בשוק העבודה אינה תואמת את רוח חוקי העבודה, המסקנה תהא כי אין לחוקים אלה תחולה. קביעותינו בפסק הדין מיוחדות לסוגיה הספציפית אשר באה בפנינו במסגרת הליך זה, אשר כפי שפורט בפסק הדין, מעלה בעיות ייחודיות וחריגות. אין בפסיקתנו זו כדי לפגום בקוגנטיות של חוקי המגן באופן כללי או להביא למהפכה בדיני העבודה, על דרך ערעור על מושכלות יסוד באשר למעמדם של חוקי המגן וכללי הפרשנות הנוגעים להם".

רובינשטיין אומר, שאף שאינו מן המצמצמים את תחומי הפרשנות המשפטית - מדובר הפעם בסוגייה מורכבת המציגה שאלות שהמשפט לבדו אינו יכול להשיב עליהן. לדבריו, החלת החוק על העובדים תטיל נטל כבד על המטופלים, ובית המשפט אינו יכול להתעלם מכך.

ארבל: מענה לתקופת הביניים

ארבל מציינת: "במצב הנורמטיבי הנוכחי, כאשר הקבוצה הנפגעת מפסק הדין היא קבוצת העובדים הזרים, יש חשש שהמחוקק לא יזדרז להסדיר את עניינם, ובידוע אין מאחוריהם קבוצת לחץ חזקה שיכולה לפעול למענם". לדעתה, "לא ניתן להותיר ללא מענה את תקופת הביניים (שלא ניתן לדעת מה אורכה) עד שיוסדר הנושא, כאשר זכויותיה הבסיסיות של קבוצה מוחלשת ביותר נפגעות באופן ממשי ללא כל הגנה של המשפט והחוק... בית משפט זה, אשר הנגישות אליו לעובדים הזרים נמוכה ביותר, אמור לשמש להם לפה ולמגן מפני עריצות הממשל או הציבור. קשה לקבל שדווקא בית משפט זה הוא שיפנה להם עורף".

חיות סבורה, "כי לא ניתן להוציא מגזר שלם של עובדים מגדר תחולתו של חוק שעות עבודה ומנוחה בלא שנקבעה לכך הוראת החרגה מפורשת בחוק עצמו... הותרת המטפלים והמטופלים כמי שנאבקים אלה באלה בזירה הכלכלית לבדם יש בה משום הסרת כל אחריות מעל כתפיי המדינה ומוסדותיה בהקשר זה וגישה כזו אינה נכונה ואינה ראויה בעיני". לדבריה, העובדה שלהחלת החוק על עובדי הסיעוד יש משמעות כספית, אינה סיבה להימנע מכך.

ג'ובראן: המדינה יצרה את המצב

לדעת הנדל, "מצב בו עובדי הסיעוד לא חוסים תחת כנפי חוק שעות עבודה ומנוחה ובו-זמנית אינם מוגנים באמצעות הסדרה אחרת יוצר פגיעה מן הצדק בזכויות עובדי הסיעוד. לשיטתי אין להשלים עם פגיעה כזו בשלב הנוכחי של התפתחות דיני העבודה בישראל. לא ניתן להותיר את עובדי הסיעוד משוללי זכויות עד שהמחוקק יתפנה לומר את דברו. יש לטעמי לספק להם פתרון זמני בדמות תוספת תשלום מסוימת לשכרם".

ג'ובראן מותח ביקורת חריפה על המדינה, אשר יצרה את המצב הנוכחי - ומבקשת להתנער ממנו בתמיכתה באי-החלת החוק על עובדי הסיעוד. "במהלך כל שנותיו של ההליך הנוכחי, שעניינו שכר עבודה בגין עבודה שבוצעה בשנת 2000, לא עשתה המדינה כל ניסיון, ולו מזערי, לצמצם את הנזקים שיגרמו לאוכלוסיית הקשישים אם יקבל בית המשפט את עמדתה שלה", מוסיף ג'ובראן. "הניסיון של המדינה לטעון שישנה זכות לאוכלוסיית הקשישים לסיעוד 'בר השגה' ובו בזמן לטעון כי אין לה מחויבות לסייע במידה מספקת למי שעבור שירותי הסיעוד אינם בהישג יד, הוא ניסיון בעייתי ביותר".

גישה זו של ג'ובראן מובילה אותו למסקנה: "אין מקום להחיל את חוק שעות עבודה ומנוחה על עובדות סיעוד בעת הנוכחית. זאת, שכן תכלית החוק הינה להגן על העובד במישור החוזי, שבין העובד למעביד. במקרה הנוכחי, הפגיעה בעובדות הסיעוד, ככל שישנה, נגרמה בשל פעילותה של המדינה. משכך, ככל שישנן טענות לעובדות הסיעוד באשר להתנהלותה של המדינה, נראה שאין ההליך הנוכחי, שעניינו תביעת עובדת את מעבידה, מתאים להן".

דנציגר: החקיקה מתעכבת שנים רבות

נאור הצטרפה לעמדתה של חיות, לפיה יש להחיל את החוק על עובדי הסיעוד, ולקבוע בצורה פרטנית בבית הדין בכל מקרה את הגמול המגיע לעובד על עבודתו בשעות נוספות.

מלצר (היחיד מחברי ההרכב הקודם שעודנו מכהן בעליון) לא שינה את עמדתו: "לעת הזו - חוק שעות עבודה ומנוחה איננו חל, לתפיסתי, על שירותי הסיעוד, שמתכונתם הובאה בפנינו". הוא גם מציע שורה של אפשרויות מעשיות להסדרת הסוגייה בחקיקה או בתקנות.

דנציגר התייחס לצורך בחקיקה: "למרבה הצער הסדרה זו מתעכבת שנים רבות, אף לאחר שבית משפט זה קרא במפורש לכך במסגרת פסק הדין בבג"ץ 1678/07, וכפי שציינו כל חברָי וחברותי לא מדובר בעיכוב זניח כלל ועיקר". גם הוא סבר שכיום אין מקום להחיל את החוק על עובדי הסיעוד.

את העובדת הפיליפינית יולנה גלוטן ייצגה עו"ד חני בן-ישראל, את מעסיקיה לשעבר ייצג אהרון קרפט, ואת המדינה ייצגה עו"ד יעל ברלב.