בית המשפט העליון שב ואישר אתמול (21.10.03) הלכה שקבע לפני כחצי שנה, לפיה תניית שיפוט ייחודית בחוזה אחיד תיחשב תניה מקפחת רק אם יש בה כדי להרתיע את הלקוח מפני מימוש זכויותיו.
המערערים, מאיר ואסתר רחמים, הגישו בבית משפט השלום בירושלים תביעה נגד חברת ליגד השקעות ובניין בע"מ, ממנה רכשו דירה.
בהסתמך על תנייה בחוזה המכר הקובעת, כי מקום השיפוט הייחודי בכל תביעה בין הצדדים יהיה בית המשפט המוסמך בתל אביב בלבד, ביקשה החברה להעביר את הדיון לבית משפט השלום בתל אביב, ובקשתה התקבלה.
יצויין, כי תניות כאלה נפוצות מאוד בחוזים אחידים, שהם חוזים סטנדרטיים, המוצעים בדרך כלל על-ידי גופים גדולים לצרכנים - כמו חוזים של חברות הסלולר, הסכמים לפתיחת חשבון בנק וכדומה.
בערעור, טענו בני הזוג רחמים, באמצעות עו"ד י' מלמד, כי חוזה המכר הוא "חוזה אחיד", וכי כל תניית שיפוט ייחודית בחוזה אחיד היא "תניה מקפחת", שהיא בטלה. לכן, נטען, לתניה זו אין תוקף ויש להחזיר את הדיון בתביעה לבית המשפט בירושלים.
בית המשפט העליון שב ומאשר בפסק הדין את ההלכה שקבע לפני כחצי שנה בעניין רע"א 188/02, מפעל הפיס נגד כהן, לפיה תניית שיפוט ייחודית בחוזה אחיד לא תיחשב בהכרח תניה מקפחת.
המבחן הקובע לעניין זה, כך קבע בית המשפט, הוא "מבחן ההרתעה מפני מימוש זכויות", כלומר יש לבחון תמיד האם התנייה היא מקפחת בנסיבות המקרה.
"עיקר יתרונו של מבחן ההרתעה הוא בהיותו מבחן גמיש המאפשר לבית-המשפט לבסס את הכרעתו בדבר היותה של תניית שיפוט בחוזה אחיד תנאי מקפח על בדיקת כלל נסיבותיו של המקרה העומד לדיון", נאמר בפסק הדין.
בנסיבות המקרה נקבע, כי תניית השיפוט הייחודית בחוזה שבין בני הזוג רחמים לבין "ליגד השקעות" אינה מקפחת, ולכן התביעה נגד החברה תתברר בבית המשפט בתל אביב.
"ליגד" יוצגה בהליך על-ידי עו"ד א' אשל ועו"ד ק' גניאל
(עא 10740/02 רחמים נ' גניאל)
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה