חבטת פתיחה

אחת הבעיות שהיקלעות לסכסוך עם עורך דין היא, שהוא אינו צריך לשכור עורך דין כדי לתבוע את הצד שכנגד, ולכן עשוי לעשות זאת ביתר קלות מאשר בני אדם אחרים. קחו לדוגמה את איגוד הטניס, שמצא את עצמו מתמודד בבית המשפט המחוזי מול עו"ד שסירב לקבל את הדין המשמעתי של האיגוד.

ביוני 2012 התמודד עו"ד רון קצב מול ברק בוברוב בגמר טורניר חובבים, אשר לא הגיע לסיומו עקב חוסר התנהגות ספורטיבית של השניים. בית הדין המשמעתי של איגוד הטניס הרחיק את קצב לשישה חודשים ואת בוברוב לחודשיים, ובית הדין העליון דחה את ערעורו של קצב על חומרת עונשו.

רובנו היינו עוצרים פה, אבל קצב המשיך לבית המשפט המחוזי בתל אביב. כאן הוא ביקש סעד הצהרתי לביטול ההחלטות המשמעתיות בעניינו. לדבריו, העונש שהוטל עליו הוא חסר תקדים, נמנע ממנו לחקור עדים ושתי הערכאות פעלו בשרירותיות ומתוך משוא פנים.

השופט איתן אורנשטיין מצא את עצמו (31.1.13) מזכיר לקצב ש"בתי המשפט יימנעו, ככלל, להתערב בפסיקות של הערכאות הגבוהות של בתי הדין המשמעתיים, שכוננו לפי סעיף 11 לחוק הספורט, ומשכך אין בתי המשפט משמשים כערכאות ערעוריות על פסקי הדין האמורים. מטבע הדברים, אין בתי המשפט דנים בטענות ערעוריות, כגון על ממצאים שנקבעו בפסקי הדין, על הכרעות הדין, על חומרת ענישה וכיוצא באלה".

הנימוק העיקרי שאולי היה מצדיק התערבות כזו במקרה הנוכחי, הוא טענתו של קצב לפיה נמנע ממנו להזמין עדים. אורנשטיין קבע שאין יסוד לטענה זו: קצב ביקש מהקובל ולא מהאיגוד להזמין עדים, בכך פעל נגד התקנון ולכן אין מקום לטענותיו. חוץ מזה, בדיון המשמעתי עצמו לא אמר קצב שברצונו להזמין עדים. גם ההבדל בחומרת העונש בין קצב לבוברוב אינו מצדיק התערבות, המשיך אורנשטיין, שכן בתי הדין המשמעתיים הסבירו שהיה הבדל בחומרת מעשיהם של השניים. אורנשטיין חייב את קצב לשלם לאיגוד 7,500 שקל.