חוקרים גילו כי אנשים בודדים מראים סימנים להתעוררות מוגברת של וירוס הרפס רדום ומייצרים כמות גדולה יותר של חלבונים הקשורים לדלקתיות בתגובה ללחץ אקוטי, בשונה מאנשים שמרגישים מקושרים יותר ברמה החברתית.
חלבונים אלו מרמזים על נוכחות דלקתיות בגוף, ודלקתיות כרונית קשורה למספר מצבים בריאותיים, כולל מחלת לב כלילית, סוכרת מסוג 2, דלקת מפרקים ואלצהיימר, כמו גם לתשישות ולירידה ברמת התפקוד שיכולה להתלוות להזדקנות.
ידוע כי התעוררות מחדש של וירוס הרפס רדום קשורה ללחץ, עובדה שמרמזת על כך שבדידות מתפקדת כלחץ כרוני המעורר תגובה חיסונית לקויה. כמו-כן, ידוע גם, על בסיס מחקרים קודמים, כי קשרים חברתיים באיכות ירודה קשורים למספר בעיות בריאותיות, כולל לתמותה בטרם עת ולסוגים רבים אחרים של מצבים בריאותיים. כך כתבו החוקרים, מאוניברסיטת אוהיו.
ניסיון לעזור
אחת הסיבות לחשיבותו של מחקר מסוג זה היא לנסות ולהבין כיצד בדידות, וקשרים חברתיים באופן רחב יותר, משפיעים על הבריאות, משום שככל שניתן יהיה להבין את התהליך העומד מאחוריהם, הפוטנציאל להילחם בהשפעות שליליות אלו יהיה גדול יותר.
התוצאות מבוססות על סדרת מחקרים שבוצעו בשתי אוכלוסיות: קבוצה בריאה של משתתפים בוגרים בגיל העמידה שסבלו מעודף משקל וקבוצה של חולות ששרדו את סרטן השד. החוקרים מדדו את רמת הבדידות בעזרת "סקלת בדידות UCLA" - שאלונים שמטרתם הערכה של הדרך בה תופסים המשתתפים את מידת הבידוד החברתי והבדידות בכלל.
הממצאים הוצגו בכינוס השנתי של האגודה לפסיכולוגיה חברתית ואישיותית שהתקיים בניו-אורלינס.
החוקרים השיגו תחילה מעין תצלום בזק של התנהגות המערכת החיסונית - במונחים של בדידות - על-ידי מדידת רמות הנוגדנים בדם הנוצרים כשווירוס ההרפס מופעל.
קבוצה אחת הורכבה, כאמור, מ-200 חולות סרטן שד שהיו בין חודשיים לשלוש שנים לאחר שסיימו את הטיפול במחלה וגילן הממוצע 51. דגימות הדם שלהן נבדקו בחיפוש אחר נוכחות נוגדנים נגד וירוס אפשטיין-בר וציטומגלווירוס - שניהם וירוסים מסוג הרפס המדביקים את רוב האוכלוסיה האמריקנית. כמחצית מהזיהומים אינם גורמים למחלה, אך ברגע שאדם נדבק בווירוס, הם נשארים בצורה רדומה בגוף ויכולים להתעורר בשנית וכך לגרום לעלייה ברמות הנוגדנים בגוף, שוב, שלעתים קרובות לא גורמת לתסמינים אך מרמזת על בעיה במערכת החיסון.
רמות גבוהות של נוגדנים
למשתתפים שחשו בודדים יותר היו רמות גבוהות יותר של נוגדנים נגד ציטומגלווירוס לעומת אלו שחשו פחות בודדים, ורמות גבוהות של נוגדנים נמצאו קשורות לרמות כאב גבוהות יותר, לדיכאון ולתסמיני עייפות. לא זוהה הבדל בין רמות הנוגדנים לווירוס אפשטיין-בר, אולי בגלל שהפעלה מחודשת של הווירוס קשורה גם לגיל ורבים מהמשתתפים היו מבוגרים יותר, כלומר שקשה היה לזהות התעוררות של הווירוס שנבעה מבדידות.
מחקר קודם בתחום הראה כי לחץ שמסוגל לעורר התעוררות מחודשת של וירוסים אלו גם הוא מתבטא ברמות גבוהות של נוגדנים. אותו תהליך המתרחש במצב של לחץ והפעלה מחודשת של וירוסים אלו רלוונטי גם לממצאים הקשורים לבדידות. בדידות נתפסת ברמות שונות כגורם לחץ כרוני - מצב חברתי מכאיב שיכול להימשך זמן רב.
במסגרת סדרת המחקרים, המדענים ניסו לקבוע כיצד בדידות משפיעה על ייצור חלבונים דלקתיים - ציטוקינים - בתגובה ללחץ. מחקרים אלו בוצעו ב-144 נשים מאותה קבוצה של חולות סרטן שד ובקבוצה של 134 בוגרים בגיל העמידה עם משקל עודף אך ללא בעיות בריאות.
דגימות דם נלקחו בתחילת המחקר מכל המשתתפים, שמאוחר יותר נחשפו ללחץ (התבקשו לשאת נאום מאולתר בן חמש דקות ולבצע מטלה מנטלית אריטמתית). החוקרים עקבו אחר המשתתפים בעזרת גירוי המערכת החיסונית שלהם עם ליפופוליסכריד - מרכיב שנמצא על דפנות התא של החיידק, שידוע כי הוא מעורר תגובה חיסונית.
בשתי האוכלוסיות, אלו שחשו בודדים יותר ייצרו רמות גבוהות במידה משמעותית של ציטוקין הנקרא אינטרלוקין-6, או בקיצור IL-6, בתגובה ללחץ אקוטי לעומת משתתפים שהיו מקושרים יותר ברמה החברתית. רמות של ציטוקין נוסף - tumor necrosis factor-alpha - עלו גם הן בצורה דרמטית יותר אצל משתתפים בודדים בהשוואה למשתתפים האחרים, אך הממצאים היו משמעותיים ברמה הסטטיסטית רק בקבוצת מחקר אחת - הקבוצה של המשתתפים הבריאים.
במחקר שכלל את חולות הסרטן החוקרים בדקו גם את רמות הציטוקין אינטרלוקן-1-ביתא, שיוצר ברמות גבוהות אצל המשתתפים הבודדים.
כשהחוקרים לקחו בחשבון מספר גורמים אחרים, כולל איכות השינה, גיל ומדדים של הבריאות הכללית, התוצאות נשארו דומות. במילים אחרות, אצל המשתתפים שחשו בודדים, בשני המחקרים, זוהתה רמת דלקתיות גבוהה יותר בהשוואה לאלו שחשו פחות בודדים.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה