הפרקליטות: יש להעביר מסמכיו של גלעד שרון לעיונו של בימ"ש השלום

פרקליטות המדינה הגישה (יום ד', 15.10.03) לבית המשפט העליון את סיכומיה בערעור שהגישה על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, שקבע כי אין לחייב את גלעד שרון, בנו של ראש הממשלה, למסור למשטרה מסמכים בפרשת 'סיריל קרן'.

לפני חודש קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב את ערעורו של גלעד שרון על ההחלטה של השופטת דניאלה שריזלי בבית המשפט השלום בתל אביב, שחייבה אותו לחשוף מסמכים בפרשת סיריל קרן - לפי דרישת המשטרה והפרקליטות. השופטים שלי טימן, שרה ברוש וישעיהו שנלר קבעו פה-אחד, כי זכות השתיקה עומדת לחשוד גם על מסירת מסמכים העשויים להפלילו.

עם זאת ציינו השופטים, כי ההחלטה ניתנת בהרגשה כבדה וכי מעיקה עליהם המחשבה שהם משמשים ככלי משחק בידיו של גלעד שרון. מאחר וזהו גלגולו השני של ההליך, נאלצה הפרקליטות לבקשת רשות ערעור מבית המשפט העליון, וזו אכן ניתנה לה, באשר מדובר בסוגיה עקרונית שחלק מרבדיה טרם נידונו בפסיקת בית המשפט העליון. כן נקבע, כי בקשת הרשות תהווה כתב הערעור עצמו.

משכך, הגישה עתה פרקליטות המדינה את סיכומיה בערעור לבית המשפט העליון, באמצעות מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, עו"ד אפרת ברזילי, וסגן בכיר א' לפרקליטת המדינה, יהושע למברגר. בסיכומיה, מבקשת הפרקליטות מבית המשפט העליון, להחזיר את הדיון בהליך לבית משפט השלום בתל אביב, ולהורות לו לעיין במסמכים שבמחלוקת ולהכריע אם חל לגביהם החיסיון מפני הפללה עצמית, אם לאו.

המחלוקת העיקרית: האם לחשוד עומדת זכות שתיקה
או שמא רק חיסיון מפני הפללה עצמית?

השאלה העומדת במחלוקת, טוענת המדינה, היא "האם לחשוד בפלילים עומדת זכות שתיקה או שמא עומד לו החיסיון מפני הפללה עצמית. זכות השתיקה היא הזכות העומדת לבעליה, שלא למסור כלל גירסה בהליך המתנהל נגדו. החיסיון מפני הפללה עצמית מעניק לבעליו אפשרות שלא למסור לחוקריו ראיות, העלולות להעמידו בסכנה של האשמה בפלילים. אם ייקבע, כטענת המערערת, שלחשוד חיסיון מפני הפללה עצמית בלבד, יהיה צורך בקביעת טיבו והיקפו של החיסיון. כן תתעורר שאלת תחולתו של החיסיון על ראיות מסוגים שונים".

"עיקר טענתה של המערערת הוא, כי לחשוד בחקירתו - כמו לכל נחקר אחר - עומד החיסיון מפני הפללה עצמית, אך אין הוא נהנה מזכות 'השתיקה המוחלטת' ובוודאי לא מזכות ל'שב ואל תעשה'. לעניין זה תבקש המערערת, כי בית המשפט הנכבד יבהיר את האבחנה המתחייבת בין החיסיון מפני הפללה עצמית לבין זכות השתיקה, שהוענקה בדין הישראלי אך ורק לנאשם, הרשאי שלא להעיד במשפטו, והיא הזכות העומדת לנאשם במשפטו להימנע מעדות. כן תבקש המערערת, כי בית המשפט יבהיר את גידרו של החיסיון מפני הפללה עצמית, ככל שהדבר נחוץ להכרעה בערעור".

הפרקליטות טוענת, כי "טעה בית המשפט המחוזי בקביעותיו בדבר מהותם והיקף תחולתם של החסיון מפני הפללה עצמית וזכות השתיקה במשפטנו. כיוון שכך, טעה בית המשפט בקביעתו, שלמשיב עומדת 'זכות השתיקה', ולפיכך הוא רשאי שלא למסור מסמכים על-פי הוראת הצו, וזאת אף מבלי שבית משפט יבדוק את המסמכים".

"ההכרעה באשר להיקף החיסיון בפני הפללה עצמית וטיבו צריכה להתקבל, ככלל, על-ידי בית משפט לאחר בחינת הראיות שבמחלוקת לאור מכלול הנסיבות בכל מקרה ומקרה לגופו. בחינת קיומו של החשש להפללה עצמית צריכה להיות מהותית ולא לפי מעמדו הפורמאלי של הנחקר".

קביעת המחוזי אינה מתיישבת עם לשון החוק וכוונתו

"קביעתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, לפיה לחשודים עומדת זכות שתיקה מוחלטת, אינה מתיישבת עם לשונם ועם כוונתם של הוראות החוק, ואין בה איזון נכון בין זכויות הנאשם לבין העניין החברתי בבירור האמת ובאכיפת החוק".

המדינה מבקשת "מבית המשפט הנכבד לקבוע, כי לחשוד עומד חיסיון מפני הפללה עצמית, כמפורט בסעיף 2(2) לפקודת הפרוצידורה הפלילית (עדות) וסעיף 47 לפקודת הראיות, ולא זכות שתיקה גורפת. לפיכך, יתבקש בית המשפט הנכבד להורות על החזרת הדיון לבית משפט השלום, על-מנת שיבחן את הראיות שבמחלוקת ויקבע אם הן חוסות תחת החיסיון מפני הפללה עצמית כאמור".

עוד שגה בית המשפט המחוזי, "גם לפי שיטתו, בכך שלא בחן את זכויותיו של המשיב בקשר לראיות הספציפיות שנדרש להציג - ראיות, שאין להן אופי של עדות, בהיותן מסמכי מקור אובייקטיביים שנערכו במהלך שיגרת העבודה בלא קשר לחקירה המתנהלת כיום".

הגם שלכל אחד קיים חיסיון מפלילי הפללה עצמית, הרי שהמדינה "מבקשת לקבוע את טיבו המדויק וגבולותיו בכל הקשור לסמכות בית משפט להורות לכל אדם, ובענייננו חשוד, להציג בפני חוקריו ראיה הנחוצה לצורכי חקירה שמתנהלת בעניינו ובענייני אחרים. מקום שבו ביקש אדם להימנע ממסירת ראיה מחמת שהיא עשויה להפלילו ובית המשפט דחה את הבקשה והראיה נמסרה, לא תוגש הראיה נגד אותו אדם במשפט שבו הוא מואשם בשל העבירה, שהעובדה המתגלית מן הראיה היא יסוד מיסודותיה, אלא אם הסכים לכך".

ביהמ"ש העליון כבר בחן את ההצדקה
שלא להעניק לנחקר זכות שתיקה מלאה

לטענת הפרקליטות, בית המשפט העליון כבר בחן בפרשת חכמי (בג"צ 6319/95, רע"פ 6836/95), כי ההצדקה הקיימת "שלא להעניק לנחקר (וכן לנאשם שלא במשפטו) זכות שתיקה מלאה וגורפת, אלא להסתפק במתן חיסיון בפני הפללה עצמית. בית המשפט בחן עניין זה על-יסוד השקפת עולם, המבקשת למצוא את האיזון הראוי בין שמירה על זכויותיהם המהותיות והחוקתיות של המעורבים בהליך הפלילי וחתירה תמידית לצדק מהותי מחד והצורך החיוני של החברה באכיפת החוק מאידך".

לסיכום, טוענת הפרקליטות, "ההבחנה בין חיסיון בפני הפללה עצמית וזכות השתיקה היא הבחנה בסיסית, המצויה כאמור בהוראות החוק - זכות השתיקה עומדת לנאשם במשפטו ואילו החיסיון בפני הפללה עצמית ניתן לכל אדם ובכלל זה לנחקרים ולנאשם שלא במשפטו. אין חולק, כי אין הוראת חוק מפורשת המקנה לחשוד זכות שתיקה בדומה לנאשם במשפטו".

בשולי הדברים ציינה הפרקליטות, כי "אין המדינה יכולה לחפש בביתו של המשיב כבביתו של כל חשוד אחר, באשר המשיב הוא בנו של ח"כ אריאל שרון, ראש ממשלת ישראל, ומתגורר עם אביו... כיוון שכך, מנועה המערערת מלבקש צו חיפוש במעמד צד אחד כנהוג וכמקובל לשם חיפוש אחר מסמכי המשיב בביתו, ופתוחות בפניה 2 דרכים משפטיות אחרות, ששתיהן מעוררות קושי בהשגת תכליתו של החיפוש, באשר הן מעמידות את בעל הדבר מראש על כוונת המדינה לערוך את החיפוש".

הדרך האחת, היא מה שאכן עשתה המדינה בפועל - בקשת צו לפי סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי. הדרך השנייה והלא מוצדקת במקרה זה, היא בקשה להסיר את חסינותו של אותו חבר כנסת.

גלעד שרון אמור להגיש את סיכומיו לערעור בתוך 15 יום, ואז ידון בית המשפט העליון, בהרכב השופטים תאודור אור, מישאל חשין ודורית בייניש, בערעור.

רע"פ 8600/03 מדינת ישראל נ' גלעד שרון