האמריקנים שָלוּ סרט צילום מהאוקיינוס השקט

למה הובאה הצוללת המחקרית טריאסט 2 בסוף שנת 1971, ללב האוקיינוס השקט, 350 מיילים צפונה לאיי הוואי?

מסמך של הסוכנות המרכזית לביון (CIA) של ארצות-הברית מגלה, כי טריאסט 2 ועשרות כלי-שיט אחרים השתתפו במבצע חשוב ומסווג לשלות סרט צילום, ששיגר בעשרה ביולי 1971 לווין הריגול האמריקני הֶקסאגון.

הלווין שיגר ארבעה מכלים ("סלים", בלשון הצופן), שהכילו סרטי צילום. פענוח הסרטים, שהוצאו משני מכלים, העלה צילומים מדהימים של אתרים סובייטיים לשיגור טילים ומתקנים צבאיים אחרים. מטוס תובלה הרקולס סי-130 היה אמור ללכוד באוויר את המכל הרביעי, שהוצנח מהלווין. אלא שעקב תקלה, נקרע המצנח, וה"סל", שמשקלו כחצי טונה, פגע באוקיינוס השקט במהירות של כחמש מאות קמ"ש, ושקע ליד הוואי בעומק של כחמישה ק"מ וחצי.

מבצע ההצלה המדהים נעשה תחת כיסוי של חילוץ מכשור מדעי, שאיבד מכון סְקריפּס לאוקיאנוגרפיה. חיל הים האמריקני קיבץ במהירות כלי-שיט למשימה החשאית, שהיו לה שתי מטרות: לשלות את המכל ואת סרט הצילום שבו ולמנוע מהסובייטים לדעת מה מטרת המבצע הבהול. סוכנות הביון חששה פן יקדימו הסובייטים אותה בשליית ה"סל".

הקסאגון הייתה סדרת לוויני ריגול - כמו קורונה (שצילמה גם את ישראל משנות השישים המוקדמות) וכמו גאמבּיט - שסרטי הצילום שלהם שוגרו ארצה, ונאספו בעזרת צוותי אוויר מבסיס חיל האוויר האמריקני היקאם בהוואי.

את לווייני הצילום קורונה פיתחה CIA בהוראת הנשיא דוויט ד' אייזנהאור. הם שוגרו בשנת 1960, כדי לצלם שטחים במזרח אירופה, בברית-המועצות ובאסיה - ללא הסיכון בטיסות צילום מאוישות (שהודגם בהפלת מטוס הביון יו-2 במאי 1960)- על-ידי NRO. רק בשנת 1995 שחררו האמריקנים את המידע על תוכנית קורונה. המידע על התוכניות הקסאגון וגאמביט שוחרר רק לפני כשנה.

הלווין הראשון בסדרת הקסאגון שוגר ביוני 1971, כדי לוודא, שהסובייטים עומדים בתנאי הגבלת החימוש האסטרטגי. כל לווין הקסאגון נשא כשישים מילין של סרטי צילום, ושיגר אותם ארצה בארבעה "סלים". למרות המאמצים, כמה מהסרטים, ששיגר הקסאגון, נשחתו עקב חשיפתם למי הים.

בעשרים ביוני 1971 שוגרו ה"סלים" הראשונים ארצה. המצנח של הסל הראשון נפגע, אך הפגיעה לא מנעה את איסופו על-ידי צוות ההרקולס. ה"סל" השני וה"סל" הרביעי "נידוגו" באוויר.
ה"סל" השלישי אבד במצולות האוקיינוס בעשרה ביולי 1971. עקב חשיבות המידע הצילומי, נדרש חיל הים האמריקני לשלות אותו במהירות ובכל מחיר.

באוקטובר איתרה הספינה דֶה סְטייגר את ה"סל", ובנובמבר הביאו הספינות חולות לבנים ואפאצ'י למקום את צוללת-המחקר טריאסט 2, שכוסתה בכיסוי שחור, שהסתירה - כביכול, כיוון שהציוד האבוד רגיש לאור. טריאסט 2 השתמשה במלקחיים מיוחדים, שפותחו לצורך שליית ה"סל" מהמצולות, וצוות ההפעלה של טריאסט 2 התאמן בסן דייגו בהפעלתם.

קשיים באיתור מקום ה"סל" האבוד וים קשה הכשילו כמה ניסיונות שלייה, והספינות חזרו לפרל הארבור. בינתיים עלה החשש, שמאמצי השלייה נודעו לסובייטים - למרות שקיימו נוכחות ימית באוקיינוס השקט. הסוכנות המרכזית לביון אמרה, שאין לה הוכחות, שהסובייטים הבינו במה מדובר; ובכל מקרה לא הייתה להם היכולת לשלות את ה"סל" בעצמם. לדעת סוכנות הביון, לא הייתה לסובייטים היכולת הטכנית לעקוב אחר שיגורי ה"סלים" מלווייני הקסאגון.

בינואר 1972 גבר החשש מפעולה סובייטית לאיתור ה"סל" לאחר שהמודיעין האמריקני מצא, שלסובייטים יש ספינה, שיכולה לשלות חפצים מעומק של אחד-עשר ק"מ. לפיכך, דחקו ב-CIA ובחיל הים לחדש את מאמצי השלייה לפני שהסובייטים יאתרו את המבצע.

כשהשתפר מזג-האוויר, חזר חיל הים האמריקני לחפש את ה"סל" הטבוע. באפריל 1972 הצליחה טריאסט 2 לאחוז ב"סל", והעלתה אותו בזהירות אל פני הים. אך ה"סל" התפרק, וחלקים ממנו חסרו. המוראל של צוותי חיל הים, שהיה בשיאו כשנתפס ה"סל", היה ירוד, וצוללים נשלחו לאתר את החלקים החסרים.
בסיכומו של דבר, הפגיעה בסרט הייתה קשה, ולא ניתן היה לפענח ממנו דבר.

למרות הכישלון, במבצע שליית הסרט בשנת 1972 הגיעה טריאסט 2 לשיא, ולדברי אנשי הביון, קבעה השג מבצעי נדיר לטובת הביטחון הלאומי של ארצות-הברית. "בפעם הראשונה אותר חפץ כל כך קטן בעומק כה רב, ונשלה" - כתב הארולד ל' בראונמן, איש CIA, שסיכם את המבצע, במאי 1972.

שליית סרטי הצילום פיתחה יכולת מדהימה להנצלה (salvage) בים, ששיאה היה בשנת 1974: ארצות-הברית ניסתה לשלות את הצוללת הסובייטית ק-129, שנחה על קרקעית האוקיינוס השקט 1,500 מילין מצפון-מערב להוואי בעומק של כמעט שישה ק"מ.