בני נוער בדיכאון "עושים" יותר אמנות?

האם אמנים ומוסיקאים סובלים מדיכאון לעתים תכופות יותר מעמיתיהם, או האם אנשים הסובלים מדיכאון נמשכים לתחומי האמנות?

זו אחת משאלות "הביצה והתרנגולת" המעסיקה חוקרים רבים. מחקר חדש מקולג' בוסטון מגלה כי בני נוער הבוחרים בשיעורי אמנות, מוזיקה או דרמה, הם בסבירות גבוהה יותר לסבול מדיכאון.

מחקרים קודמים הראו כי קיימת שכיחות גבוהה יותר של הפרעות פסיכולוגיות - דיכאון, הפרעת קשב וריכוז, שימוש בסמים, סכיזופרניה והפרעה דו-קוטבית - בקרב אמנים. לדברי החוקרים, כשאנו שומעים שמספר רב של סופרים סובלים מדיכאון לדוגמה, או שציירים רבים סובלים מהפרעה דו-קוטבית, לא מדובר בסיפורי אגדות. מחקרים תומכים בכך. אך זהו המחקר הראשון בהיקף כזה שבחן את הקשרים הללו בקרב בני נוער ובאמריקה.

אין הבדל בין המינים

למרות שבנות נוטות יותר לסבול מדיכאון וכן גם להיות מעורבות יותר בתחומי האמנות, החוקרים הגיעו למסקנה כי הקשר בין אמנות לדיכאון השפיע על שני המינים.

מספר הנערות והנערים היה שווה במחקר. 54% מבני הנוער שבמחקר היו לבנים או אסיאתים, 27% שחורים ו-19% היספאנים. יחד עם זאת, המחקר לא התייחס להבדלים בין המוצאים השונים.

המחקר הראה כי בני נוער שהיו מעורבים רק בספורט נטו פחות לדווח על דיכאון. ולמרות זאת, בני נוער אלו דורגו גבוה בסולם תסמיני הדיכאון במקרים בהם עסקו גם באמנות. כלומר, שהשתתפות בפעילויות הקשורות לאמנות, גם בשילוב עם ספורט, קשורה לדיכאון. החוקרים סבורים כי הציפיות של חברי הקבוצה משפיעות במיוחד על ספורטאים. הפעילות הספורטיבית מעודדת בני נוער לשלוט ברוחם ולכן אולי הספורטאים שבין המשתתפים פחות דיווחו על תסמיני דיכאון, מאחר שהם חלק מקבוצה וקיימת ציפייה סמויה שלא לדווח על רגישות ופגיעות.

עובדה מעניינת ומרגיעה היא שיש גם צד חיובי לקשר בין אמנות לדיכאון. חלק מהתסמינים, כגון ערנות יתר, עוזרת לבני הנוער להתמקד באמנות ללא הסחות-דעת. לבני נוער מופנמים באופיים, האמנות החזותית או הכתיבה יכולות לשמש מקום בטוח ואף מרפא. עבור בני נוער מוחצנים יותר, האנרגיה הנוספת יכולה להועיל אם הם מעורבים בשיעורי דרמה לדוגמה.