שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע, ניל הנדל, דחה בשבוע שעבר (1.10.03) את עתירתה של החברה להגנת הטבע, שביקשה להורות למועצה האזורית רמת הנגב ולגורמי התכנון והבנייה באזור למנוע, ממתיישבים ב"התיישבות בודדים" לעשות "פעולות בניה ושימושים אסורים בקרקעות, בניגוד לדין ולנוהל שנקבע".
"התיישבות בודדים" הינה סוג התיישבות הקיים מאז השנים הראשונות לקיום המדינה, במסגרתו מקבלת משפחה אחת קרקע ממינהל מקרקעי ישראל לצורך הקמת התיישבות חדשה. המתיישבים מקימים על הקרקע "נחלה" - חווה הכוללת מבני קבע, ענפי חקלאות ולעיתים גם מלאכה זעירה.
מטרת התיישבות הבודדים, ש"תופסת תאוצה" בשנים האחרונות, היא בעיקר לשמור על אדמות המדינה מפני תפיסה על-ידי גורמים שאינם מורשים, כאשר הכוונה היא, למעשה, לבדואים בנגב.
לפני כארבע שנים נדון עניין התיישבות הבודדים בעתירה לבג"צ (בג"צ 243/99) שהוגשה על-ידי עמותת "אדם טבע ודין", בה נטען שהתיישבויות בודדים מוקמות לא פעם באופן בלתי חוקי. במהלך ההתדיינות באותו מקרה העיר בית המשפט העליון, כי ראוי לגבש עמדה כלפי התיישבות בודדים.
בעקבות ההליכים בבג"צ נקבע נוהל חדש שמתווה את העקרונות לאישור התיישבות בודדים. הנוהל קובע, בין השאר, כי הרשות לתכנון במשרד החקלאות תתייחס לבקשות לאישור התיישבות בודדים כמקרים חריגים, והיא עשויה לאשר בקשות כאלה רק בנפת באר שבע. הנוהל מפרט את הדרך להגשת הבקשה, וכן הפרטים והאישורים הנדרשים לצורך דיון בבקשה. הנוהל קובע, כי על המתיישבים מוטלת חובה לקבל את כל ההיתרים הנדרשים על-פי חוק התכנון והבניה לפני ביצוע כל עבודה בשטח.
בעתירה טענה החברה להגנת הטבע, באמצעות עורכי הדין ד' פיש ומ' גרנות, כי ארבעה מתיישבים ב"התיישבות בודדים" ברמת הנגב הקימו על אדמות המינהל מבנים המשמשים למגורים, ללא האישורים הנדרשים ובניגוד לנוהל. החברה ביקשה מבית המשפט לצוות על המועצה האזורית רמת הנגב, הוועדה המחוזית לתכנון ובניה במחוז הדרום ומינהל מקרקעי ישראל (באמצעות עורכת הדין נ' חת-מקוב) "שיפעל להפסקת הקמה של התיישבות בודדים שלא לפי תוכנית מאושרת..." וש"יציית להוראות בג"צ (בג"צ 243/99, ר.כ.)... וכן כי ינקוט כל הפעולות הדרושות להפסקת הבניה... הריסת המבנים... ו/או פינויים".
בין הצדדים שררה מחלוקת עובדתית, בשאלה האם ובאיזו מידה פעלו המתיישבים, המיוצגים על-ידי עורכי הדין א' שרגא וה' ויצמן, בניגוד לנוהל. הוועדה לתכנון ובניה ומינהל מקרקעי ישראל טענו כי טענות החברה להגנת הטבע נבדקו, כשבין השאר נערך סקר שבמהלכו צולמו מבנים בהתיישבות הבודדים בתחום מועצה אזורית רמת נגב. עוד נטען, כי העתירה היא "בבחינת התפרצות אל דלת פתוחה... שכן מערכת האכיפה החלה בפעולות אכיפה ובכוונתה להמשיך בהן עד למיצוין כדין על פי סמכויותיה. זאת כמובן בהתחשב באילוצי התקציב וכח האדם העומדים לרשותה".
בדחותו את העתירה מקבל השופט הנדל את עמדת ועדת התכנון והמינהל, לפיה השיקולים שהם מביאים בחשבון הם מורכבים, מחד, וסבירים, מאידך. לדעת הנדל, "גרעין המחלוקת" בין העותרת לבין הוועדה והמינהל נעוץ בכך ש"העותרת נחרצת בעמדתה. ראייתה צרה. היא מעוניינת בתוצאה", ואילו "משיבים 6-4 (הוועדה והמינהל) אחראים על אכיפה. עליהם לשקול שיקולים מעשיים. פתיחת הליך משפטי דורשת הכנה. לא הונחה תשתית לשכנעני כי משיבים 6-4 טוענים מהשפה אל החוץ. בהתחשב ברקע ובהשתלשלות ההליכים, אינני סבור כי אי שביעות רצון מצד העותרת בכוחה להביא לכך שבית המשפט המנהלי יכתיב את קצב תהליכי האכיפה".
הנדל קובע, כי בנסיבות העניין לא קמה עילה המצדיקה את התערבות בית המשפט בפעולת הרשות, על-אף כוונותיה הטובות של החברה להגנת הטבע. השופט כותב:
"כידוע, הביקורת של בית משפט זה הינה מנהלית. אל לו למלא את תפקיד הרשות. מלאכת האכיפה מסורה למשיבים 6-4, בהתאם לחוק. בוודאי שאל לה לעותרת להכתיב להם לוח זמנים כראות עיניה. טוהר כוונותיה אינו מקנה לה סמכויות בדין שהוענקו לאחר. יתכן ואף העותרת מודעת לקושי בעמדתה. חיציה מכוונים לא כנגד מעשים אלא כנגד היעדר עשייה, נכון לשלב זה. היא נועלת את סכומיה בלשון זו: "אין מקום למחוק את העתירה ולשלוח את העותרת לתקופת המתנה בלתי ידועה עד אשר יואילו הרשויות לאכוף את החוק, פסיקת בג"צ ונוהל התכנון... זוהי מדינת חוק ואכיפת החוק צריכה להיעשות לאלתר". הנדל קובע עוד, כי מורכבות העניין מחייבת אי התערבות בשיקול דעתן של הרשויות, משלא הוכח כי דבק בו פסול: "תסכולה של העותרת, גם אם ניתן להבנה מזוית ראייתה, לא הוא אשר יקבע. אל לה לדרוש מבית משפט לקבוע מראש רף זמנים בהליכים מורכבים שדורשים מחשבה והכנה ראויה. בל נשכח כי משיבים 6-4 לא היו מתנגדים לו היו מציעים להם משאבים נוספים שהיו מסייעים בעדם להאיץ את קצב עבודתם".
(עתם 243/03)
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה