העליון בפס"ד עקרוני: הלקוח זכאי להתפשר גם כשהדבר פוגע בשכר טירחת עורך דינו

"רק במקרים חריגים, תיחשב התפשרות של לקוח עם חייב בלא הסכמת עורך דינו, משום הפרה של הסכם הייצוג". כך קבע (25.9.03) בית המשפט העליון, כשדחה בעיקרו את ערעורו של עו"ד מועין ח'ורי, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעניינו.

ביום 29.2.00 דחתה שופטת בית המשפט המחוזי, יהודית צור, את תביעתו של עו"ד ח'ורי נגד בנק מרכנתיל דיסקונט. התביעה, שהועמדה על-סך של 1.8 מיליון ש"ח, הוגשה באמצעות עו"ד עמוס האוזנר, שייצגו עם בערעור. הבנק יוצג בערעור על-ידי עורכי הדין יאיר ליבוביץ ושרון לובצקי ממשרד ב. לוינבוק ושות'.

בפסק דינו, ניתח בית המשפט העליון את סוגי הסכמי שכר-הטירחה, האופייניים להתקשרויות בין עורך דין ולקוח: תשלום שכר קבוע ומוסכם מראש, תשלום לפי היקף העבודה ותשלום לפי הצלחה, תוך שהוא מציין, כי "מידת חוקיותו של מנגנון שכר הטרחה המותנה, על חלופותיו השונות, משתנה ממדינה למדינה".

השאלה המיוחדת שהתעוררה במקרה זה, נבעה מכך שהסכם שכר הטירחה שנחתם בין בנק מרכנתיל דיסקונט לבין עו"ד מועין ח'ורי, קבע כי כל סכום גביה, שמעבר לסך של 1.1 מיליון ש"ח, יהיה שייך לעורך הדין.

מנגנון קביעת שכר טירחה עם 'ריצפה'
יוצר ניגוד אינטרסים בין הלקוח ועוה"ד

בית המשפט עמד על ניגוד העניינים העולה מקביעת מנגנון שכר טרחה עם 'ריצפה': "ניתוח האינטרסים של הצדדים מעלה, כי הלקוח צפוי להיות מעוניין בהגדלת הסכום שיתקבל רק עד לגובה הריצפה שנקבעה. הוא צפוי להיות אדיש לכל גידול של הסכום מעבר לאותה רצפה, שהרי הנהנה היחידי מגידול כזה הוא עורך הדין... אפשר כי עורך הדין יעדיף להתמהמה בהשגתה של פשרה, מתוך מחשבה שהחייב עתיד להגדיל את סכומי הצעת הפשרה שלו. פעולתו זו, עלולה להיות מנוגדת לאינטרס של לקוחו להסכים לפשרה מהר ככל הניתן, על-מנת להבטיח לעצמו זכייה מהירה בסכום הרצפה ולמנוע אפשרות של סיכול הגבייה".

עו"ד ח'ורי טען, כי הבנק לא היה רשאי להגיע להסכם פשרה שנעשתה ישירות בין הבנק לבין החייבים, לפיה ישולם לבנק סך של 1,175,000 ש"ח, ללא הסכמתו. בבית המשפט המחוזי טען עו"ד ח'ורי, כי הדבר נעשה מתוך שיקולים זרים, שהינחו כביכול את מנכ"ל הבנק דאז, משה גביש, אלא שלאחר שטענות אלה נדחו מכל וכל על-ידי בית המשפט המחוזי, זנח אותן עו"ד ח'ורי בערעור.

שופטי בית המשפט העליון, תאודור אור, אליעזר ריבלין ואשר גרוניס, אישרו את קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה זכות הפשרה מסורה בעיקרון תמיד בידי הלקוח, אפילו בהסכמים כגון אלה, שבהם שכר הטירחה הינו כל סכום שייגבה מעל סכום מסויים. בית המשפט העליון קבע, כי בעשותו את הפשרה פעל הבנק בתום-לב, משיקולים ענייניים, בהתאם לזכותו החוזית, ולאחר שנוכח כי עו"ד ח'ורי נתקבל בקשיים ממשיים בהליכי הגביה.

רק במקרים חריגים תיחשב התפשרות של לקוח
עם חייב בלא הסכמת עוה"ד - הפרת ייצוג

"זכות התביעה שייכת, כמובן, ללקוח. ברוב מדינות ארה"ב אף קיים איסור מפורש להמחות, ולוּ חלקית, זכות זו לעורך הדין. טעם זה, כמו גם שיקולי מדיניות בדמות עידוד פתרון סכסוכים מחוץ לכותלי בתי המשפט, מובילים למסקנה שרק במקרים חריגים תיחשב התפשרות של לקוח עם חייב בלא הסכמת עורך דינו, משום הפרה של הסכם הייצוג".

"מוכנים אנו להניח", ציינו השופטים, "כי אכן ישנם מקרים חריגים בהם עשויה פשרה בין לקוחו של פרקליט לבין חייב, לפי זכותו החוזית של הלקוח, לעלות כדי חוסר תום-לב מצידו. כך למשל, אילו היה הבנק מתפשר עם החייבים על סכום הנמוך מזה שהציעו הם עצמם לשלם במסגרת מגעיהם עם המערער. כפי שיובהר מייד, המקרה שלפנינו איננו נמנה על מקרים חריגים אלו".

השופטים הוסיפו ודחו גם את תביעתו החלופית של עו"ד ח'ורי לשכר ראוי, בקובעם כי לא ניתן היה להשיג סכום גבוה יותר ממה שהושג, ולפיכך זהו למעשה סיכון שעורך הדין נטל על עצמו כאשר התקשר בהסכם שכר טרחה מסוג זה.

"כך, לוקח על עצמו המערער את הסיכון שלא יזכה כלל לשכר טרחה עבור הייצוג, וזאת אם יהיה סכום הגבייה נמוך מ-1,100,000 ש"ח. מול סיכון זה, עומד הסיכוי לקבלת שכר טירחה בשיעור גבוה, וזאת ככל שיעלה סכום הגבייה על 1,100,000 ש"ח. מכל מקום, ברור כי על-פי מנגנון שכר הטירחה שנקבע בין הצדדים, השכר לו זכאי המערער תלוי בתוצאות הטיפול בתיק".

בית המשפט ציווה על הבנק לשלם לעו"ד ח'ורי אך ורק את יתרת שכר הטירחה לפי המוסכם, בסך של כ-20,000 ש"ח, סכום שהבנק הסכים בעצמו מלכתחילה לשלם לעו"ד ח'ורי. מנגד, חוייב ח'ורי בהוצאות הערעור ושכ"ט בסך 20,000 ש"ח.

עוד דחה בית המשפט העליון את תביעתו הנוספת של עו"ד ח'ורי, לפיה הבנק הפר את התחייבותו כלפיו להעביר תיקים נוספים לטיפולו. בית המשפט אימץ את קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה לא נכרת כל הסכם בעניין זה, כפי שטען עו"ד ח'ורי.

ע"א 2871/00 מועין דאוד ח'ורי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ