הסוד נחשף: מטוס ריגול ביצע גיחות בישראל

ארבעת העשורים שחלפו מאז לא הצליחו להפיג את מעטה הסודיות מסביב לפרשה. "גם אלה שאומרים שהם לא זוכרים את זה, זוכרים היטב. אירועים מהסוג הזה אף אחד לא יכול לשכוח", מבהיר טייס לשעבר, שביקש להישאר בעילום שם, בשיחה עם ביטאון חיל האוויר. "ייאוש כזה לא חווינו כמעט אף פעם. איך אנחנו, טייסיו של חיל-האוויר הגדול והחזק בעולם, כמו שחשבנו אז, נכשלים פעם אחר פעם במשך חודשים? איך קורה שאנו לא מצליחים לבצע את משימתנו החשובה ביותר ולהגן על שמי המדינה?".

ביטאון חיל האוויר בגליונו הקרוב צפוי לחשוף פרטים חדשים על מטוס ריגול שחדר לפני 40 שנה לשמי ישראל פעם אחר פעם והותיר את הצמרת הביטחונית במבוכה. מלבד למפות אותם כמו עב"מים על המסך, לא ידע עליהם המודיעין כלום ולא היה לאל ידו של צה"ל לעשות דבר.

הסודיות סביב הגיחות נשמרה כדי למנוע ממדינות ערב לדעת שהמרחב האווירי של ישראל אינו הרמטי.

"היינו בטוחים שהמכ"ם טועה והעצמים האלה לא באמת טסים ב-70,000 רגל", סיפרה ד"ר מרים ברקת, אשר שירתה באותה התקופה ביחידת הבקרה בסטלה-מאריס בחיפה. "בדקנו את זה שוב ושוב כי חשבנו שזו תקלה במכשיר, אבל בכל אחת מהפעמים שהאנטנה ננעלה על המטוס התוצאה נותרה קבועה". טווח הזיהוי של מערך הבקרה דאז היה צר, ולא אפשר לבקרים ולמפעילי המכ"ם לזהות את האיום המתקרב מרחוק בגובה רב מאוד. "היינו רואים אותם רק שהם כבר היו בתוך שטח ישראל", מספר סא"ל (מיל.) אורי וולף, קצין מודיעין במטה חיל-האוויר בשנות החמישים המאוחרות. "הם היו עושים מסלול קבוע: מהצפון לדרום ולהפך, הלוך ושוב, פעם אחר פעם. בשלב מסוים כבר הבנו שהמרדף אחריהם חסר טעם וכבר לא נצליח לגלות מה הם ובטח שלא לעצור אותם".

"אף אחד לא דיבר על הגיחה הזו"

צילום: צילום ממטוס הריגול: שדה תעופה מופצץ במצרים

ב-22 ביולי 1959 הגיעה קריאה נוספת מיחידות הבקרה, הפעם לטייסת "אבירי הצפון", שעסקה בהפצצה ובצילום. "מישהו נכנס לטייסת בבהילות ושאל מי מוכן לבוא איתו לגיחת יירוט מיידית. הסכמתי ושנינו רצנו אל המטוס מהר ככל שרק יכולנו", סיפר סא"ל ((מיל.)) אברהם קמחי.

קמחי והטייס הנוסף הגיעו לווטור מספר 33, מטוס צילום שהיה בכוננות וקפצו פנימה. "רק אז שמתי לב שאנחנו שני טייסים. 'למה צריך שני טייסים? איפה אשב?' שאלתי אותו. הוא השתיק אותי ואמר שאין זמן לשאלות. רגע לפני שיצאנו, ניגש אלי מישהו ונתן לי קופסה עצומה שנראתה כמו מצלמה: 'תלחץ על הכפתור הזה ותביא כמה שיותר תמונות', הוא אמר והשאיר אותי עם החפץ הענק הזה שאני לא יודע להפעיל, במשימה שלא ביצעתי מעולם".

השניים התקדמו במהירות וניסו לקבל כמה שיותר פרטים מהבקרה לפני שיגיעו למקום. "התחלנו לטפס ולטפס עד שהגענו לגובה 50,000 רגל". אברהם שחרר את חגורת הבטיחות והצמיד את ראשו ואת המצלמה אל חלונות הווטור. "עברתי מחלון לחלון, חיפשתי אותו, הייתי דרוך ואז, משום מקום, זה הגיע מעלינו: שחור וענק עם כנפיים אדירות כמו שלא ראיתי מעולם. זה היה צלב עצום שטס באיטיות ובגובה מטורף. ידענו שאין סיכוי שנגיע אליו והטייס הוריד גובה, צבר תאוצה והזדקרנו. צילמתי תמונה אחר תמונה בקצב, עד שנכנסנו לסחרור ואיבדנו גובה. עפתי על החלון מולי, אבל תוך זמן קצר השתלטנו על המצב וחזרנו לרמת דוד. הייתי עוד בהלם, בקושי הספקתי לרדת מסולם המטוס ומישהו ניגש אליי, לקח ממני את המצלמה ומאז אף אחד לא הזכיר את התמונות ואף אחד לא דיבר על הגיחה הזו".